ראשי>מורשת>יומן אישי שמתעד את המסע המרגש לפולין
מורשת

יומן אישי שמתעד את המסע המרגש לפולין

איך אפשר להתכונן למסע כזה? אם אני לא אבכה, או להפך – אם אבכה וזה יחסום לי את הדרך? לאן המסע שלי יוביל אותי? יומן מרגש שמסכם את המסע לפולין – את המחשבות, החששות, התהיות, התובנות והכי חשוב – את תחושת הגאווה והשליחות | מאת: ספיר ליפקין

ההכנות למסע – איך אפשר להתכונן למסע כזה?

יום ג’, 7.3.17. איך אפשר להתכונן למסע כזה? אני שואלת את עצמי ומתבוננת בארבעת הקירות שניצבים מולי, מתוך תקווה שאולי הם יספקו את התשובה, אבל כל מה שאני שומעת סביבי היא שתיקה רועמת שמקושטת בעיגולים של סימני שאלה. גדולים. למרות כל ההכנות, אני לא מרגישה מספיק מוכנה לטוס לשם ולדרוך על האדמה הארורה הזאת. אני מוכנה לצפות בעוד סרטים, לשמוע עוד סיפורים של ניצולים, אך לא להגיע עד לשם ולראות איך המכונה המשומנת עבדה ורצחה את העם שלי. ובכל זאת, בעוד יממה אני אתחיל את המסע שלי בפולין. החלטתי לטוס עד לשם כדי לנסות להבין איך הם חיו וגילו אנושיות במקום הכי חסר צלם אנוש שיכול להיות ולא כדי לראות איך הם נרצחו.

הטיסה לפולין

יום ד’, 8.3.17. לאחר שעברתי את הבידוק הביטחוני ואפילו הספקתי להעביר מספר שעות בדיוטי פרי, נפרדתי לשלום מארץ הקודש ועליתי על הטיסה שלי לקטוביץ’. המטוס כבר התנתק מהקרקע, ואני עדיין תוהה מה יקרה כשאגיע לשם, לפולין. העיניים מסתכלות אל עבר החלון, הפה מפהק ומנסה לשחרר את העייפות, והאוזניים מאזינות לרחשים שנשמעים בקדמת המטוס, תוך שאני נזכרת בכל האנשים שאיחלו לי ״מסע משמעותי״ ומקווה שהמסע שלי אכן יהיה כזה.

תמונה ללא תיאור
© רביד ליפקין

הנחיתה בקטוביץ’ – המסע שלי מתחיל

יום ד’, 8.3.17. המטוס נוחת על הקרקע ואני דורכת על אדמת פולין בפעם הראשונה. אלו לא השמיים שאני מכירה. אין כאן את החום הישראלי, את הצמחים שלא שורדים בגשם ואת השלטים בעברית. פתאום אני מבינה שהגעתי לארץ זרה והכול מרגיש לי אחרת. ״זהו, התחלתי את המסע שלי״, אני חורטת על הדף תוך כדי שאני תוהה לאן המסע שלי יוביל אותי.

תמונה ללא תיאור
© רביד ליפקין

היום הראשון במסע – מקטוביץ’ לקרקוב

יום ד’, 8.3.2017. העמסנו את המזוודות שלנו על האוטובוס והתחלנו רשמית את המסע בנסיעה לקרקוב, למרות שבתוך תוכנו עדיין לא קלטנו היכן אנו נמצאים. לאורך הנסיעה ניסיתי לחשוב לאן המסע הזה יוביל אותי. האם הוא יגרום לי להזדהות יותר עם המטרות והשאיפות שלנו כעם? האם אצליח להבין יותר, לשמוע יותר ולדעת יותר כפי שאני מצפה שיקרה? האם אפרוץ לפתע בבכי תמרורים שיחסום לי את הדרך? מה אעשה אם יקרה בדיוק ההפך וכולם סביבי יבכו בעוד אני רק אביט לתוך עיניהם במבט של השתתפות בצער? המסע הזה רק התחיל וכבר מעורר בי כל כך הרבה מחשבות ותהיות, שלחלקן תהיה לי תשובה רק בהמשך המסע, בעוד שהשאר יוותרו לעולם ללא תשובה.

לאחר נסיעה ארוכה הגענו לקרקוב ושם ביקרנו בבית הכנסת הישן, בבית הכנסת החדש על שם הרמ”א ובבית הכנסת הרפורמי. שמענו על חיי היהודים בעיר ועל המקום שהדת תפסה בחייהם. דמיינתי איך נראו החיים שלהם לפני המלחמה. אני לא יכולה לדעת אם הם באמת היו כך, כמו שחשבתי, אבל אני יכולה לדעת בוודאות דבר אחד: הייתה להם תרבות עשירה ומפוארת, שהתרסקה בן רגע אחד בגלל אדם אחד שקם בבוקר והחליט שלא מתאים לו שהיהודים כל כך מצליחים. בסיום היום הראשון, נסענו לגטו קרקוב כדי לשמוע הדרכה סביב כיכר גיבורי הגטו, שבה הוקמה אנדרטה שמכילה עשרות כיסאות ריקים המזכירים את החורבן ואת המקום הריק שיהודי קרקוב תפסו בספרי ההיסטוריה. שם הבנתי שהם אכן היו כאלה, גיבורים.

תמונה ללא תיאור
© רביד ליפקין

היום השני במסע – מהיציאה לא היו נכנסים ומהכניסה לא היו חוזרים

יום ה’, 9.3.17. כבר ביום השני של המסע ביקרנו במחנות הריכוז, העבודה וההשמדה – “אושוויץ 1″ ו”אושוויץ בירקנאו”, מחנה ההשמדה הגדול ביותר, שבו נרצחו למעלה ממיליון בני אדם. “כל מי שהיה באושוויץ תמיד יישאר שם ומי שלא היה שם לעולם לא יהיה שם באמת”, כך אמרה לנו סנדרה, המדריכה שלנו כשחלפנו על פני הכניסה לאושוויץ – המקום הכי חסר צלם אנוש שאפשר לדמיין.

תמונה ללא תיאור
© רביד ליפקין

לפני שטסתי לפולין, פחדתי שאהיה כאן ולא אתחבר. פחדתי שאעמוד על האדמה הזאת ולא אזיל דמעה במשך שבוע שלם. פחדתי שאסתכל על הצמחייה הירוקה ועל השמש המחייכת, ושלא אצליח להאמין שהיא מזויפת. פחדתי שאעמוד אל מול ערמות של שערות, נעליים ומשקפיים, ולא אצליח להאמין שזה כל מה שנותר ממיליון בני אדם. ועכשיו, אני עומדת על פסי הרכבת בבירקנאו ופוחדת להאמין. אני פוחדת להאמין שכל זה קרה.

תמונה ללא תיאור
© רביד ליפקין

את היום הקשה הזה דווקא סיימנו בנימה חיובית, מפגש עם חסידת אומות העולם, פאולינה פלקסיי. במפגש איתה, נזכרתי בסיור שהיה לנו ביד ושם, ובכל הקריטריונים שהיא נדרשה לעמוד בהם כדי לזכות בתואר הכבוד הזה. הבנתי עד כמה היא אישה מיוחדת שמצליחה לסחוף אור אחרי כל מילה שיוצאת מפיה על אף גילה המופלג. פאולינה סיפרה לנו שהיא הייתה אז כמונו, נערה בת 16, שהכירה היטב את הצווים הארורים של הנאצים וידעה שאסור להושיט עזרה ליהודים. אולם למרות זאת, היא לא הייתה אדישה ולא יכלה להמשיך לראות את היהודים עומדים ברחוב הראשי ומתחננים לפת לחם. היא החליטה לנקוט במעשה ולסייע להם למרות הסיכון הרב שטמון בכך. אין ספק שפאולינה היא אצילה אמתית.

תמונה ללא תיאור
© רביד ליפקין

היום השלישי במסע – איך במקום כזה יפה עשו דברים כאלה מכוערים? זביליטובסקה גורה ויער בוצ’ינה

יום ו’, 10.3.2017. אני הולכת בכפר ולא מפסיקה להתרשם מהנוף. הכל כאן יפה, הכל כאן ירוק. הכל כאן מרגיש כל כך שקט, כל כך טוב, אך כשאני ממשיכה ללכת אני מבינה שזו למעשה אשליה. פתאום אני מרגישה בעולם אחר. כל הטוב והשפע שראיתי מקודם נעלם כלא היה והתחלף בבורות, בורות של ירי. מי היה מאמין שבמקום היפה הזה נקטעו חייהם של האחים שלנו? אני רואה חלל נפער שפעם היה הומה באדם וכעת נותרו בו רק נרות זיכרון. אני מדליקה נר ומבטיחה לעצמי: “אני אזכור אתכם, אזכור ולעולם לא אשכח, אחים שלי”.

תמונה ללא תיאור
© רביד ליפקין

היום הרביעי במסע – אני גאה להיות יהודייה ותמיד אשאר כזאת

יום שבת, 11.3.17. זהו היום היחיד במסע שבו לא פגשנו את האוטובוס עד לצאת השבת, הרגשנו הכול דרך הרגליים. ביקרנו בין היתר בכיכר העיר העתיקה ובאנדרטת המרד הפולני, אך המקום שנגע בי יותר מכול הוא חומת גטו וורשה. הקירות החזקים חוסמים את פתח הכניסה והיציאה, אבל יותר מזה – חוסמים את הפתח לשאוף ולחלום. אני חושבת עליך, על הילד שרק רצה לגדול ועלייך, הילדה שלא הפסיקה לחלום ומצליחה לראות רק דבר אחד: לבבות שהתנפצו לרסיסים שאי אפשר לחבר בחזרה לא משנה כמה כוח מפעילים. לקחו לכם הכול, לקחו מכם הכול, הכול חוץ מאת הגאווה שלכם למות כיהודים. את זה לא לקחו מכם ולעולם לא יצליחו לקחת מכם. אני מבטיחה.

תמונה ללא תיאור
© רביד ליפקין

את היום הזה סיימנו באווירה אחרת ושונה לגמרי – קריאת מגילה על ידי שליחי בית חב”ד בוורשה וערב פולקלור, שבהם הבנתי שלמרות כל מה שראינו אנחנו חייבים לשמוח. אנחנו חייבים להשתחרר, לרשרש ברעשן ולהיות גאים שאנחנו עומדים כאן כיהודים.

תמונה ללא תיאור
© רביד ליפקין

היום החמישי במסע – איך אפשר להתייחס ברוע לב שכזה לבני אדם אחרים? מאיידנק

יום ראשון, 12.3.17. אין ספק שבמאיידנק ראיתי את כל מה שלא רציתי לראות. שמעתי כל כך הרבה וצפיתי באינסוף מראות קשים של זוועות. רצח, מוות, שנאה והשמדה הן רק חלק מהרשימה הכה ארוכה של המילים שעדיין נשמעות כאן ויוותרו פה לנצח. מספיק לעמוד אל מול תאי הגזים ולשלוח מבט אחד חטוף לעבר הר האפר כדי להבין שהמילה השמדה כבר מזמן הפכה לחלק בלתי נפרד מהמקום הזה. הקור העז ששורר פה הוא רק דבר פעוט. פעוט מאוד לעומת רוע הלב של בני האדם, שרצחו בני אדם אחרים שלא עשו להם דבר.

תמונה ללא תיאור
© רביד ליפקין

היום השישי במסע- יער של דגלים ותמונות – יער לופוחובה

יום שני, 13.3.2017. “כולנו רקמה אנושית אחת חיה”, אנחנו שרים יחד כל המשלחת בגאווה, תוך שדווקא כאן, במקום שבו רואים רק אדמה ישרה ועלים אני מבינה שבשביל לשרוד צריך אהבה ותמיכה. אני מאזינה לצלילים שמשתחררים באוויר ומקשיבה היטב לכל מילה ומילה. מקשיבה ואומרת תודה. תודה שבכל פעם שאני פוקחת את העיניים בבוקר אני מתעוררת בידיעה שאני לא לבד במסע האישי שלי.

תמונה ללא תיאור
© רביד ליפקין

היום האחרון במסע – אני מתחייבת!

יום שלישי, 14.3.17. זהו, המסע שלי כמעט הגיע לסיומו. בעוד כמה שעות כבר לא אהיה בפולין, אבל אני בטוחה שכל החוויות שצברתי במסע ימשיכו ללוות אותי גם כשאחזור. אני עומדת במסלול הגבורה בידיעה שהם באמת היו כאלו, הם היו גיבורים. ככה כמו שהם. בלי תחפושת ובלי מסכה. הם היו גיבורים והם עדיין כאלה. ככה כמו שהם.

תמונה ללא תיאור
© רביד ליפקין

“אנו מבטיחים ומתחייבים לזכור ולא לשכוח, ולספר”, אני צועקת בגאווה יחד עם כל המשלחת, ומביטה קדימה עם ראש מורם. אני גאה לעמוד כאן. אני גאה לצעוק עם כל המשלחת שלי ויותר מכול, אני גאה להיות כזאת, אני גאה להיות יהודייה ומתחייבת לספר!

תמונה ללא תיאור
© רביד ליפקין

חוזרים לארץ הקודש

אני אוחזת בכרטיס שמפריד ביני לבין המדינה שלי ומבינה שזהו, המסע שלי בפולין הסתיים. אני עדיין לא מצליחה לעכל את זה כפי שלא הצלחתי מיד לעכל את הנחיתה שלנו בקטוביץ’. זה מרגיש לי פתאום מוזר שהמסע תם. אני מרגישה שזה לא מספיק. עדיין לא הצלחתי לעכל את המראות הקשים. עדיין לא הצלחתי להפנים את העובדה שאנשים חסרי צלם אנוש רצחו מיליוני יהודיים. עדיין לא הצלחתי להבין מה זאת שואה וכנראה שגם לא אצליח להבין לעולם, אבל אני בטוחה בדבר אחד – המסע שלי לא הסתיים כאן.

תמונה ללא תיאור
© רביד ליפקין

משם לא נותר דבר.

רק חלל נפער בלבבות, בלהבות ובעבר.

כלום לא חזר,

כלום לא נשאר,

רק רוחות רחוקות במעבה היערות,

צלילים וצלקות.

גם אם אצבוט את עצמי אני לא אתעורר מחלום בלהות.

אסור לי,

אסור לי,

אסור לי,

לתת לזה שוב לקרות.


תגובות | ומה יש לך להגיד על זה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *