מסע בגדנסק, פולין, העיר שההיסטוריה לא מניחה לה. מ”הר הקסמים”, דרך גדנסק, עבור בגינטר גראס וכלה בפגישה עם אציל פולני ספרותי. מסע בשבילי אירופה הקלאסית באמת
“העיר, שעוד לא התעוררה, אבל כבר טבלה באור השמש, הציעה לו אופקים חדשים, פתחה בפניו שערים לא מוכרים, מעברים סודיים ופסאז’ים (…) הוא למד על בוריה את צורתה המשונה של העיר הזאת, העשויה ממרכיבים כה שונים וגחמניים, שאולי רק תודעה פואטית היתה יכולה לגלות בה אחדות. עם זאת, בחלוף הזמן, אם כי לא חש עצמו משורר כלל ועיקר, תפס את האחדות או השלמות הזאת באמצעות חושיו, והבין שהיא תוצאה של שכבות שונות שנערמו זו על גבי זו בזמן ובמרחב” (פאבל הילה, “קסטורפ”)
על המשקוף בכניסה לחדר השינה של פאבל הילה תלוי דף מהתנ”ך ובו מתוארות עלילות משה, אהרן ויתר בני ישראל במדבר. חבר העניק להילה ערימת דפים בעברית שהתגוללה במזבלה, וזה גילה שמדובר בשרידים של ספר תנ”ך, בחר מתוכם דף אחד, מיסגר אותו וקבע אותו על המשקוף.
בתוך הדירה, הנמצאת ברובע אוליבה בצפון גדנסק, מוצב שולחן כתיבה עתיק עשוי עץ שהיה שייך לסבו של הילה, הרהיט היחיד שנותר לאחר מלחמת העולם השנייה מרכושו של הסב. בסלון משוטטים שני חתולים, אחד עב בשר ומשנהו דק גזרה. גם הם, כמו אותו דף תנ”כי, נמשו מפח אשפה ציבורי, שם מצא אותם הילה כשני גורים גוססים. אחד מהם מונצח בדיוקן צבעוני שיצרה רעייתו של הילה, האמנית אידה לוטוצקה-הילה, ונתלה בסלון.
לא רק בחייו אלא גם בספריו נוטה הילה לדלות פרטים ופריטים מתהומות השיכחה האישיים והציבוריים. מה שהושלך, הוזנח ונשכח בפחי האשפה של ההיסטוריה משמש לו חומר גלם ליצירתו, הבולשת אחר קורותיה העמוסות והמגוונות של גדנסק, העיר שבה נולד וחי רוב ימיו. בשביל הילה, אחד מחשובי הסופרים הפולנים כיום, שספריו תורגמו לשפות רבות וזיכו אותו בפרסים ספרותיים יוקרתיים, גדנסק – או בשמה הגרמני דנציג – אינה תפאורת רקע לסיפוריו, אלא גיבורה מרכזית שלהם.
“אני תמיד אומר שהספר הבא שלי יתרחש במקום אחר, אבל לבסוף חוזר בי”, צוחק הילה. “אולם זה לא מקרי – גם מפני שאני אוהב סופרים שרוב סיפוריהם מתרחשים באותו מקום, כמו דוסטויבסקי, פוקנר ופול אוסטר, אבל בעיקר מאחר שהעיר ממלאת תפקיד חשוב מאוד מבחינתי.
“ייתכן שגדנסק היא האובססיה שלי מפני שהיא מעניקה לנו צללים עמוקים. כאן החלה מלחמת העולם השנייה, כאן נפלו הקורבנות הראשונים שלה ולכאן באו הורי אחרי המלחמה. בילדותי עוד אפשר היה למצוא כאן סימנים פיזיים רבים לעבר הגרמני של העיר, ואלה העמידו את בני דורי ואותי בבעיה: ידענו כמובן שהגרמנים היו איומים ונוראים – גם כלפינו, הפולנים – אבל היינו מרותקים מהצללים המסתוריים שהם הותירו”.
הצללים הללו נוכחים, מרצדים, מתנועעים, מתפוצצים ולעתים מתפוגגים גם בשלושת ספריו של הילה שראו אור בעברית, כולם בהוצאת חרגול. ברומן הביכורים שלו, “לאן נעלם דויד וייזר” (שתירגמה מירי פז ב-2006), הוא מגולל את סיפור היעלמותו של ילד יהודי בגדנסק; ב”מרצדס-בנץ” (שאף הוא תורגם על ידי פז, ב-2003) הגיבור הוא סופר צעיר, שקשר נרקם בינו לבין מורתו לנהיגה, חשפנית בעברה.
לאחרונה ראה אור בעברית הספר “קסטורפ” (בתרגומו של רפי וייכרט), ובו חוזר הילה אל גדנסק של ראשית המאה ה-20 ומביא אליה את אחת הדמויות הידועות והאהודות ביותר בספרות האירופית המודרנית: הנס קסטורפ, גיבור “הר הקסמים” של תומס מאן. “הרפתקאות בשר ורוח, שהעלו את פשטותך לדרגה גבוהה, הן יקיימוך ברוח עד מעבר לזמן אשר אתה, כבשר ודם, ספק אם תוכל להגיע אליו”, נפרד תומס מאן מקסטורפ בשורות החותמות את “הר הקסמים”, בעת ששלח אותו אל שדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה. אבל גם אם קסטורפ לא היה מעולם אדם בשר ודם, הרפתקאותיו מוסיפות להסעיר את רוחם של קוראי הספר, ואחד מהם, הילה, מצא דרך מקורית להפיח בו רוח חיים, לפחות במובן הספרותי.
ספרו של מאן, שבמרכזו עומד ביקורו של קסטורפ בבית הבראה בעיירה השווייצרית דאבוס, קסם לו עוד בנעוריו, כשהוא עצמו חלה ונזקק לתקופת החלמה ארוכה. “אמי הלכה לחנות ספרים כדי למצוא בשבילי חומר קריאה לימי המחלה, ומכיוון שקראתי מהר, היא החליטה לרכוש את הספר הגדול ביותר שמצאה בחנות”, הוא נזכר. כבר אז לכד את עיניו משפט אחד, ובו מסופר כי לפני בואו לדאבוס, למד קסטורפ במשך שנתיים בטכניון של דנציג.
“שאלתי את עצמי מדוע החליט מאן כי קסטורפ הצעיר למד ארבעה סמסטרים בעיר הזאת”, אומר הילה, “וכשחזרתי לעסוק בכך בבגרותי, גיליתי כי אין שום הסבר לכך ביומניו של מאן. התעלומה ריתקה אותי בין היתר מכיוון שאבי למד באותו טכניון. משום כך, ביקשתי לכתוב ספר מחווה למאן, המנהל דיאלוג עם ‘הר הקסמים’ ובורא את התקופה האבודה הזאת בחייו של קסטורפ בדרך של רומן חניכה, שאיפשר לי גם לשחזר ולדמיין איך נראתה העיר לפני כמאה שנה”.
וכך, בספרו של הילה, שפורסם בפולנית ב-2004, קסטורפ מוצא עצמו משוטט ברחובותיה של עיר הנמל השוכנת על שפת הים הבלטי, שהיתה אז חלק מגרמניה. העלילה מתרחשת ב-1904, בתחילתה של מאה שקסטורפ, כמו רבים מבני תקופתו, מאמין כי היא, “בניגוד לקודמותיה תהיה, בזכות המדע, מאה של שגשוג ושל קידמה”. ייתכן כי יש מידה של סמליות בכך שקסטורפ הגרמני מגיע לעיר דרך רציף וסטרפלאטה – המקום שבו פרצה ב-1 בספטמבר 1939 מלחמת העולם השנייה, כאשר ספינה גרמנית הפציצה את המחנה הצבאי ששכן בו.
בעת היותו סטודנט להנדסת ספינות קסטורפ מתוודע לתושביה של העיר, לנופיה, למקומות המסתור שלה ולמוקדי הבילוי שלה (כמו עיירת הקיט הסמוכה סופוט, שבאותה תקופה נפתחו בה מרחצאות הספא, שהוציאו את שמעה למרחוק). הוא גם זוכה להכיר את הקאשובים, בני עם סלבי שהושפעו ממסורות פולניות וגרמניות וחיו באזור קאשוביה, הסמוך לגדנסק; את יהודיה של העיר, שמדברים “ז’רגון שכלל אינספור ביטויים שהושאלו מן הגרמנית, אבל למעשה נשמע זר ובלתי מובן כמעט”; וכן את מחוזות ילדותם של כמה מבניה המפורסמים של גדנסק, כמו הפיזיקאי והמהנדס הגרמני דניאל פרנהייט, ממציא השיטה למדידת טמפרטורות הקרויה על שמו, והפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר, שקסטורפ – חרף הדיכאון שפוקד אותו לעתים – מבקש לרדת לעומק הגותו הפסימיסטית.
“אחת הסיבות לכתיבת הספר היתה הרצון להציג בפני קוראים גרמנים ופולנים את הבעיות בין שני העמים, שלא נולדו בפרוץ מלחמת העולם השנייה”, מסביר הילה. “לדוגמה, רציתי להראות שרבים מהגרמנים כמו קסטורפ אינם יודעים דבר על הקאשובים שהיו באזור, ולהציג את המפגש בין התרבויות. לכן גם היה לי חשוב שקסטורפ יתאהב כאן בבחורה פולנייה”.
לא רק האהבה ממלאת את עולמו של קסטורפ הצעיר אלא גם התנסויות ראשונות אחרות, מלהיבות ומכאיבות כאחת; חלקן חושפות בפניו את המציאות הפוליטית של זמנו וחלקן רומזות להתרחשויות עתידיות בחייו, כפי שתוארו ב”הר הקסמים”. ומכיוון שההתאהבות שהוא חווה מבוססת עד לשלב מסוים בעיקר על התבוננויות ושתיקות, לרוב על חוף הים, נדמה בעת הקריאה כי הספר שהחל כמחווה ל”הר הקסמים” נהפך במובן מסוים גם למחווה לנובלה המוקדמת יותר של מאן, “מוות בוונציה”.
הילה מחייך למשמע הפרשנות הזאת ומודה כי אחד המניעים שלו לכתיבת “קסטורפ” היה גם “תרגיל בכתיבת סיפור בסגנונו של תומס מאן – עם התנועה הייחודית שלו, המשפטים הארוכים והנפתלים והאופי המיושן קמעה”.
אבק ההיסטוריה
“הסבא של וייזר, השותק תמיד, היה האיש היחיד שהיינו יכולים לספר לו כיצד אלקה ווייזר הלכו מאיתנו באותו יום שטוף שמש, שהרי לא יכולנו להבין זאת בכוחות עצמנו. כדי להבין זאת ממש, צריך היה לעשות פחות או יותר מה שאני עושה עכשיו, עשרים שנה אחרי שהדבר אירע. צריך היה להיזכר בכל הפרטים החשובים, לארגן אותם ולהתבונן בהם כפי שמסתכלים בזבוב שנלכד לפני מיליוני שנים בתוך אבן ענבר זהובה. אבל איש לא היה מוכן לעשות זאת אז”
(פאבל הילה, “לאן נעלם דויד וייזר”)
ימים לבנים בגדנסק של ראשית פברואר. שלג מכסה את פני העיר ופתותיו נערמים במספנה הגדולה, לשעבר על שמו של לנין, שבה החלה את דרכה תנועת “סולידריות” בקיץ 80′, כשהוכרזה שביתת מחאה בעקבות פיטוריה של הפועלת אנה ולנטינוביץ’, רתכית ומפעילת עגורן; בכיכר סולידריות הסמוכה, שבה הוקם מוזיאון תת קרקעי לתולדות התנועה, אחת הסנוניות הראשונות שבישרו את מהפכות “סתיו העמים” ואת סופו של השלטון הקומוניסטי בפולין ובשאר מדינות מזרח אירופה; בכניסה למשרדו של לך ולנסה בשער העיר העתיקה, שממנו יכול התושב הכי מפורסם של גדנסק – מי שהנהיג את סולידריות, נכלא בשל כך, זכה בפרס נובל לשלום והיה לימים לנשיאה הראשון של פולין הפוסט-קומוניסטית – להשקיף אל נהר המוטלבה החוצה את העיר, שמימיו קפואים עתה; ובכניסה למוזיאון הענבר, השוכן בשער הנגדי של העיר העתיקה ומציג שלל שימושים מרהיבים באבן החן שגדנסק משופעת בה וכולאת בתוכה, ממש כמו העיר, אבק של אוויר מתקופות קדומות.
ואולם בגדנסק, ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול ומחר. האתרים שבהם התרחשו היסטוריה של אלימות או היסטוריה של חירות נהפכים לאטרקציות תיירותיות, ובשנים הקרובות ייפתחו שני מוזיאונים מרכזיים, שידגישו את הזיקה בין גדנסק לבין מרכיבי הזהות הכלל-אירופית העכשווית: היכן שהיה סניף הדואר המרכזי של העיר, שבו התנהלו הקרבות הראשונים לאחר הפלישה הגרמנית ב-1939, יוקם מוזיאון לתולדות מלחמת העולם השנייה – פרויקט של ממשלת פולין, שישתלב בגל ההנצחה של אותה מלחמה ויכלול תיעוד מקיף של מוראותיה, תוך התמקדות בסבלם של האזרחים (מלבדו כבר קיימים ברציף וסטרפלאטה אתר הנצחה ומוזיאון, המתעדים את ההתקפה על המקום); בשטח שהיה חלק מהמספנה ועומד כעת במרכזה של תוכנית פיתוח מקיפה יוקם מרכז סולידריות האירופי – יוזמה של האיחוד האירופי, המבקשת להציג את מורשת התנועה שנולדה בגדנסק ולהפיץ רעיונות של חירות ומאבקים למען סולידריות, חברה אזרחית פתוחה ותרבות חופשית. זכר הכיבוש הנאצי והדיקטטורה הקומוניסטית, כמו המאבק האזרחי הבלתי אלים לחירות, גם עומדים במוקד הצעת המועמדות שהגישה גדנסק להיבחר לבירת התרבות האירופית ב-2016.
גם הילה, כמו רבים מתושבי העיר, היה חבר בסולידריות ובמידה לא מבוטלת, הוא חב את תחילת הקריירה הספרותית שלו לאיסור שהטילה ממשלת פולין ב-81′ על קיומה של התנועה. הילה, ששורשי משפחתו בלבוב שבגליציה, נולד בגדנסק ב-57′, למד פילולוגיה באוניברסיטה העירונית והחל לעבוד כעיתונאי. אחר כך עבד במשרד העיתונות של סולידריות אבל לדבריו, “פירוקה של התנועה הותיר אותי מובטל, בלי כסף אך עם הרבה זמן פנוי. וכך, אף על פי שלא חלמתי להיות סופר, התחלתי לכתוב רומן ביקורתי נגד השלטון באמצעות מכונת כתיבה שהשוטרים הוציאו מהבניין של סולידריות”.
המו”לים שלהם הגיש את כתב היד סירבו לפרסם את הרומן הביקורתי אבל הילה ניצל את הזמן לכתיבת ספר נוסף, שהעלה לדיון סוגיה רגישה בחברה הפולנית – היעלמותם של היהודים מהמדינה, שמאחוריה עבר עשיר של היסטוריה יהודית ורב-תרבותית. הספר, “לאן נעלם דויד וייזר”, ראה אור ב-87′, זכה לביקורות ולתגובות נלהבות והרים תרומה משמעותית לדיון הציבורי בפולין על היחס ליהודים; בשנת 2001 הוא עובד לסרט קולנוע פולני מצליח.
הרומן מתרכז בקורותיהם של חבורת ילדים גדנסקאים בסוף שנות ה-50 המונהגים על ידי דויד וייזר – ילד יהודי מסתורי בעל כישרונות מופלאים – ומשחקים במשחקי מלחמה תוך שימוש בכלי נשק ובתחמושת שנותרו בעיר מזמן הכיבוש הנאצי. באחר הצהריים של פורענות באחד מימי חופשת הקיץ נעלם וייזר בעת פיצוץ, והספר מנסה לפענח את סוד היעלמו ובה בעת להצביע על מקומם של היהודים כנוכחים-נפקדים בחברה הפולנית שאחרי מלחמת העולם השנייה והשואה.
חרף הסוגיות כבדות המשקל שהוא עוסק בהן, “לאן נעלם דויד וייזר” שובה את לב הקוראים דווקא בזכות נקודת המבט הילדית שהוא מצטיין בה – בעולם הזה, המלה “ז’ידק” (בפולנית: יהודון) אינה כינוי גנאי, אלא דווקא מחמאה – ובזכות השילוב בין נקודת המבט הזאת להתבוננות המאוחרת, שהמספר עורך בבגרותו בניסיון לפתור את התעלומה ולא להניח לה להישכח.
“זהו סיפור ריאליסטי וסימבולי בעת ובעונה אחת”, אומר הילה. “העלילה מתמקדת בקשר בין וייזר לחבורת הילדים, אבל וייזר כגיבור גם מסמל משהו שאבד לתרבות הפולנית. השואה הביאה לאובדן חייהם של מיליוני יהודים, אבל היא גם גרמה לנו, הפולנים, לאבד משהו משמעותי מאוד: התרבות היהודית שהיתה כאן, ובמובן רחב יותר מגוון הקולות, התרבויות והמיעוטים שחיו כאן במקביל והזינו זה את זה במשך מאות שנים.
“למשל, בשורשים המשפחתיים שלי אפשר למצוא ייצוג לפולנים, אוסטרים, הונגרים, אוקראינים וגם יהודים – אחד מאבות-אבותי במאה ה-18 היה רופא יהודי, שהמיר את דתו לנצרות כדי שיוכל להתקדם, ונישא להונגרייה. ערבוב אתני כזה היה חזון נפרץ בערים פולניות רבות, שבני מיעוטים רבים דרו בהן בשכנות טובה. אבל אחרי מלחמת העולם השנייה נהפכה פולין לחברה בעלת צביון אחיד כמעט לחלוטין מבחינה אתנית, לאומית ודתית, ובספר ניסיתי להתחקות אחר ‘החור השחור’ הזה, אחר האובדן התרבותי שחווינו”.
העובדה שעלילת הרומן מתרחשת ב-57′ עשויה להתפרש כרמז ל”עליית גומולקה”, שהחלה שנה קודם לכן ובמסגרתה התיר ראש הממשלה גומולקה ליהודי פולין להגר ממנה לישראל ורבבות מהם ניצלו את האפשרות הזאת. מצד אחר, הספר גם רומז לרדיפה האנטישמית שממשלת פולין ניהלה ב-68′ נגד יהודים בחוגי הממשל והאינטליגנציה והביאה לעזיבתם של רבים מהם. עם זאת, הילה מבהיר כי מעבר להקשרים הפוליטיים, “לאן נעלם דויד וייזר” נכתב בראש וראשונה כרומן חניכה, המתאר את התבגרותם של ילדים בגדנסק בתקופה שהוא עצמו התבגר בעיר: “אמנם זה אינו ספר אוטוביוגרפי, אבל הוא מציג גם תמונות מילדותי. הקדשתי אותו לבני, יוליוש, שהיה אז פעוט, כי רציתי להציג לו את העיר כפי שהיתה לפני השינויים הגדולים שפקדו אותה”.
בדומה לרבים אחרים בפולין, הילה חש בושה על היחס האנטישמי כלפי היהודים שנותרו במדינה בימי הקומוניזם, אך מבהיר כי באותה עת לא היתה אפשרות למחות על כך. “מאז כינון הדמוקרטיה, יש שינוי עמוק בפולין גם ביחס ליהודים ולתרבות היהודית”, הוא מוסיף. “נעשים כאן ניסיונות לחזור למסורת הרב-תרבותית האמיתית שלנו ולרקום קשרים עם מי שהיו שכנינו או חיו עמנו. בקרקוב, למשל, מתקיים בכל שנה פסטיבל גדול של תרבות יהודית, וגם כאן בגדנסק נחנך מחדש לפני ארבע שנים בית הכנסת של העיר. בנוסף לכך, מתפרסמים ספרים וחיבורים רבים על ההיסטוריה היהודית בפולין ופולנים רבים, גם כאלה שאין להם שורשים יהודיים, מתעניינים במסורת הזאת”.
לדבריו, אף על פי שהאנטישמיות לא נעלמה לחלוטין מהציבוריות הפולנית, המצב כיום טוב לאין-שיעור מבעבר ובכל פעם שהיהודים מותקפים, נשמעים גם קולות רבים היוצאים להגנתם. הוא עצמו ניהל מאבק ממושך נגד הכומר הנריק ינקובסקי, שהיה חבר בולט בסולידריות אך בתחילת שנות ה-90 שינה את דעותיו והחל להשמיע דרשות אנטישמיות. הילה כתב מאמר חריף נגדו ובו קבע כי לנוכח הדעות שינקובסקי מבטא, “הוא אינו נראה כמו כומר אלא כמו השטן”. הכומר הגיש נגדו תביעת דיבה וזכה בה, אך הילה הגיש ערעור. השופט בערכאה השנייה פסק לטובתו, באומרו כי מותר היה לו להגיב כפי שהגיב לרעיונותיו האנטישמיים, הבלתי-דמוקרטיים והבלתי-נוצריים של ינקובסקי.
הילה חש זיקה לישראל, שבה ביקר פעמיים, ב-2003 וב-2005, כאורח יריד הספרים הבינלאומי בירושלים. בשיחה עמו, שמתובלת באין-ספור אנקדוטות משעשעות, הוא מספר כיצד נודע לו על הזמנתו לירושלים: “בתחילת 2003 טיילתי עם חבר באוקראינה וכשהמכונית שלנו התקלקלה, התעכבנו למשך כמה ימים בעיירה מז’יבוז’. בין היתר, עלינו לקברו של מייסד תנועת החסידות, הבעל שם טוב, הטמון שם, ובהתאם למנהג היהודי, השתטחנו על הקבר וביקשנו משאלה. החבר, שהכיר בעיירה צעירה אוקראינית, ביקש מהבעל שם טוב שיעזור לו לכבוש את לבה, ואילו אני ביקשתי שיסייע לי לזכות פעם אחת בחיי לבקר בירושלים. החבר לא נחל הצלחה רומנטית עם אותה בחורה, אבל כשהמכונית תוקנה והתקרבנו בחזרה לפולין, צילצל הטלפון הנייד שלי וממכון התרבות הפולני בישרו לי שאני מוזמן להתארח ביריד בירושלים”.
ומה למדת מהמקרה הזה?
“נו, כמו שאמרתי לאותו חבר: צריך לדעת מה לבקש מהבעל שם טוב”.
הכיוון הנכון
“אותה רוח של הבונים החופשיים התאדתה כבר מזמן מן העיר הזאת, ומעידים על כך שמות השדרה שלאורכה נסעתי עם העלמה ציבלה: קודם נקראה ‘האופטאלה’ – השדרה הראשית – אחר כך ‘הינדנבורג’, אחר כך ‘היטלר’, אחר כך ‘רוקוסובסקי’, ולבסוף ‘הניצחון’ (…) לאורך השדרה, בין עצי התרזה העתיקים, מן האופרה אל מרכז העיר צעדו בתהלוכה נושאי הלפידים, ואילו ממרכז העיר אל האופרה התקיימו צעדות הראשון במאי, ובמקום כלשהו, בזרם הבלתי נראה של הזמן, התערבבו זה בזה צלבי הקרס, הפטיש והמגל והתזמורות”
(פאבל הילה, “מרצדס-בנץ”)
שעת בוקר מאוחרת בבית הכלא של גדנסק, סמוך לתחנה המרכזית. קבוצה של כ-40 אסירים מתכנסים לשמוע הרצאה על תולדות היהודים בעיר מפיו של מייצ’סלב אברמוביץ’, אחד מנציגי הקהילה היהודית המצומצמת מאוד (כ-100 נפשות) בגדנסק. בשורה הראשונה יושב עיתונאי ישראלי, שעדיין לא הועמד לדין על חטאיו הרבים; בכיסא מאחוריו יושב אדם שנשפט למאסר עולם בגלל שתי רציחות שביצע. שניהם מרותקים למצגת שהכין אברמוביץ’, הסוקרת את התהפוכות שעברו על יהודי העיר מאז המאה ה-13 ועד ימינו, ושניהם – כך נדמה – מתרגשים במקצת כשבוקע לפתע בין כותלי הכלא קולה של חוה אלברשטיין, השרה ביידיש, כליווי מוסיקלי לחלק בהרצאה העוסק בתיאטרוני היידיש שפרחו בגדנסק.
אברמוביץ’ מספר לאסירים כי ב”תור הזהב” של גדנסק במאות ה-16 וה-17 היא היתה פאר הממלכה הפולנית ושימשה מקום מפלט סובלני לאנשים שנמלטו מרדיפות דתיות בכל אירופה, ובהם יהודים רבים; במאה ה-19, כשכבר היתה חלק מפרוסיה ואחר כך מגרמניה, השתלבו היהודים בתפקידי מפתח בכלכלה ובתרבות, וגם פיתחו את התרבות היהודית; בין שתי מלחמות העולם, כשגדנסק – אז דנציג – היתה עיר אוטונומית בפיקוח חבר הלאומים, סבלו יהודיה מהשלטון הנאצי שנבחר בעיר עוד לפני הפלישה הגרמנית; ובפרוץ המלחמה, רוכזו היהודים בגטו קטן ורובם שולחו משם למחנות השמדה.
אסיר העולם ניגש בתום ההרצאה למרצה. “כבר שמעתי את ההרצאה שלך בפעם הקודמת שביקרת כאן”, הוא אומר לאברמוביץ’ ומספר כי בעקבות זאת החל להתעניין בהיסטוריה היהודית המקומית. הוא מבקש ממנו הפניות למאמרים וספרים, שיאפשרו לו להעמיק את ידיעותיו בתחום. גם זו, מסתמא, אחת מדרכי ההתמודדות של פולין העכשווית עם עברה.
העבר המרובד הזה נפגש עם ההווה הדמוקרטי והקפיטליסטי של פולין ב”מרצדס-בנץ”, הרומן השני שחיבר הילה ויצא לאור בפולנית ב-97′. הרומן נכתב כמעין איגרת ארוכה אל הסופר הצ’כי בוהומיל הראבאל, הנערץ על הילה, כמו על גיבור הספר. בעיצומה של ההשכחה הגדולה של העבר הקומוניסטי, שאיפיינה את החברה הפולנית בשנותיה הראשונות של הדמוקרטיה, כתב הילה רומן היתולי וטרגי, ובו מצטלבות דרכיהם של המספר, הלומד נהיגה, ושל גדנסק, שמתקשה למצוא את הכיוון הנכון לנוע בו ואפשר למצוא בה צמחי קנביס הפורחים ליד בית קברות לחללי מלחמת העולם הראשונה, פוליטיקאים ערמומיים, אמני אוונגרד וגם מיזם קפיטליסטי מקורי של שני ברנשים, המוכרים דרשות לכל דורש ולכל מטרה.
זהו הרקע לסיפור האהבה שנרקם בין המספר למורתו לנהיגה, כאשר התלמיד – שיש קווי דמיון ביוגרפיים בינו לבין הילה – מנסה להרשים את מורתו בעזרת סיפורים על המכוניות הישנות ששימשו את סביו ואת אביו. “מבלי משים חוברות אנקדוטות מבדחות על גורלן על גרוטאות משפחתיות לסיפור קורותיה של משפחה אחת מהעיר לבוב בראשית המאה שעברה עד לגדנסק של ימינו”, כותבת המתרגמת פז באחרית הדבר שהוסיפה למהדורה העברית של “מרצדס-בנץ”. “סיפורי המכוניות הישנות שזורים בתולדות המלחמות, הכיבושים, המפלות והחלוקות שידעה פולין במאה ה-20. סיפור הגרוטאות הפרטי הופך לסיפור ההריסות הלאומי”.
ברומן האחרון שפירסם בפולנית, “הסעודה האחרונה” מ-2007, עובר הילה מן העבר של גדנסק אל עתידה הקרוב. גיבוריו הם תריסר אנשים מפורסמים מגדנסק, הנקראים להשתתף בתפקיד השליחים בשחזור אמנותי של הסעודה האחרונה של ישו. ברקע בולטים השינוי הדמוגרפי שעברה העיר, שרבים מתושביה בזמן ההתרחשות הם מוסלמים, התערערות מעמדה של הכנסייה הקתולית בפולין וסכנה של מתקפת טרור, המאיימת על גדנסק.
בצד היותו סופר מצליח, הילה הוא מחזאי ובעל טור עיתונאי, והוא מרבה להשמיע את דעותיו בעניינים אקטואליים. על השאלה בדבר התבססות הדמוקרטיה בארצו הוא משיב כי “יש מי ששוכח עד כמה החברה הפתוחה והחופשית שיש לנו כאן מאז 89′ אינה מובנת מאליה. דמוקרטיה היא כמו מזג אוויר: כשהוא טוב – לא חושבים עליו, אך כשהוא רע – חייבים לחשוב עליו. אבל במבט היסטורי של כ-20 שנה, הדמוקרטיה בפולין היא בהחלט בגדר הצלחה קטנה; ודאי שהיא הצלחה בהשוואה למדינות פוסט-קומוניסטיות אחרות באזורנו”.
אילו סכנות ואתגרים עומדים בפני פולין בעקבות הצטרפותה לאיחוד האירופי ב-2004?
“אין שום סכנה לחברה הפולנית, יש רק סיכוי גדול. ייתכן שההצטרפות לאיחוד האירופי נדמית מסוכנת בעיניהם של כמה פוליטיקאים לאומנים בפולין, אבל לי אין ספק שהיא תאפשר לנו להיהפך לחברה פתוחה יותר, פלורליסטית יותר ובחשבון אחרון, גם מוגנת יותר. וזה, כמובן, חשוב מאוד בשביל מדינה קטנה כמו פולין, במיוחד אם מביאים בחשבון את ההיסטוריה של האזור הזה”.*
וידוי של סופר גינטר גראס הצליח בסופו של דבר להתפייס עם עיר הולדתו
פאבל הילה אינו הסופר הידוע ביותר שנולד בגדנסק. קודם לו גינטר גראס, שתיאר את העיר בכמה מספריו. ואולם, היחסים בין הסופר הגרמני לנמל האם שלו על שפת הים הבלטי ידעו בשנים האחרונות כמה סערות, ששככו רק לאחרונה.
גראס נולד בגדנסק ב-1927, כשעוד נקראה בשמה הגרמני דנציג, והיתה עיר בינלאומית חופשית. העיר, שעמדה במוקד המחלוקת בין גרמניה הנאצית לפולין, סופחה לרייך השלישי בימיה הראשונים של מלחמת העולם השנייה. שנות התבגרותו של גראס בעיר מהדהדות ברומן הביכורים הנודע שלו “תוף הפח” מ-59′ שגיבורו, אוסקר, מתאר את נופיה, אנשיה ותולדותיה, וגם בשני הספרים שפורסמו אחריו, “חתול ועכבר” ו”שנות כלב”, ומשלימים את “טרילוגיית דנציג” שלו. בנאום שנשא לכבוד קבלת פרס נובל לספרות ב-99′ אמר גראס כי העיר האבודה שבה התבגר היתה בשבילו משאב, נקודת מוצא, “טבורו של עולם” אך גם בור אשפה, שממנו יצא אל החיים.
גם בכמה מספריו האחרונים התייחס גראס למכורתו: ברומן “בהילוך של סרטן” (2002) עסק באסון הטבעת ספינה גרמנית על ידי הצבא הרוסי ב-45′ כשעל סיפונה אלפי פליטים מהעיר, שנמלטו ממנה בסוף המלחמה; ובאוטוביוגרפיה מעוררת המחלוקת “קילוף הבצל” (2006) הוא חשף לראשונה את עברו כחייל בוואפן אס-אס בחודשים האחרונים של המלחמה.
השערורייה שחוללה החשיפה הגיעה בזמנו גם לגדנסק. בין היתר, לך ולנסה, תושב העיר ונשיא פולין לשעבר, קרא לסופר לוותר על אזרחות הכבוד של גדנסק.
בעקבות הביקורת על הסתרת עברו כתב גראס איגרת פומבית לתושבי העיר, ובה הסביר כי רק בערוב ימיו הצליח למצוא את הדרך הנכונה לדבר על שירותו הצבאי בתקופה הנאצית. בתחילת 2008 בא גראס לביקור התפייסות בעיר, ובעקבות זאת החליטה העירייה לפתוח גלריה לכבודו. היא נפתחה בסתיו האחרון בעיר העתיקה, ומוצגים בה פסלים וציורים שיצר גראס ונתרמו על ידו לעיר, וכאלה שנעשו בהשראת כתביו.
עגלה עם כנפיים רוני סומק נזכר בכישרון המכני-ספרותי של ידידו הטוב פאבל הילה
מעל האופניים המצולמים על עטיפת “קסטורפ” מתקדרים השמים. הם חונים על שפת ים. בודדים לנפשם. לחיצת היד בין מה שמסמל “טבע” לבין ה”טכנולוגיה” היא לחיצת יד רפה. היא אפילו מעוררת חמלה. פאבל אוהב את אזורי הדמדומים האלה. בספרו “מרצדס-בנץ” הגיבורה היא מורה לנהיגה, שהתלמיד שלה מנסה לכבוש את לבה בסיפורים המתחילים בסיטרואן של סבתא מריה ומסתיימים במרצדס-בנץ של אביו. פאבל פותח למכוניות האלה את מכסה המנוע ונותן לאגזוז הזמן לפלוט אדים של הומור רותח.
לא במקרה אני כותב על כלי תחבורה. את פאבל הכרתי לפני 17 שנה באוניברסיטת איווה שבארצות הברית. בילינו יחד כארבעה חודשים, והחבורה שלנו כללה, בנוסף לפאבל, גם את ליאו סולה הסינית והוק בוצ’פאפא האלבני. אני הייתי שם עם ליאורה, אשתי, ושירלי שהיתה בת שמונה חודשים. לשירלי הם קראו “בייבי בלוז” ואחרי כמה ימים כל אחד היה בעל משימה. סולה והוק שרו לה שירים, ופאבל היה הממונה על עגלת התינוק. כל ניסיון למצוא לו תפקיד אחר בצוות נדחה על הסף. פאבל נהנה לפצח, לדבר עם הקפיצים, לחפש כמעט את הפואטיקה של הקושי הבלתי נסבל בקיפול עגלת תינוק.
בכל פגישה שלנו הוא משחזר את סיפור קיפול עגלת התינוק של שירלי. כל פעם זה נשמע מצחיק יותר. תקראו את תיאורי המפלט שנשנק ונעצר ב”מרצדס-בנץ” ותכירו את יכולתו המדויקת מאוד לתפור כנפיים ולהעיף את חומרי המציאות למקום הגובל בפנטזיה. הוא יודע לכדרר למקומות שבהם ההתרגשות עובדת שעות נוספות (כמו ב”לאן נעלם דויד וייזר”), למקומות שבהם הוא מהדק שרוכים בנעליים הצועדות מעצמן להר הקסמים (ב”קסטורפ”) וכמובן גם להצחיק מאוד.
באחת מפגישותינו הוא נתן לי במתנה עט נובע פרקר בצבע סגול. “זהו”, הוא אמר, “העט שבו כתבתי את ‘מרצדס-בנץ'”. בעט הזה אני כותב עכשיו מכתב אהבה לספריו.
רוני סומק
