ראשי>מורשת>לשואה ולשכחה: מסע אל נבכי הזיכרון של פולין
מורשת

לשואה ולשכחה: מסע אל נבכי הזיכרון של פולין

החוק שאוסר להאשים את פולין בפשעי מלחמה עורר הפתעה נזעמת בישראל ובעולם, אבל מי שביקר לאחרונה במוזיאון מלחמת העולם השנייה שבעיר גדנסק היה יכול לראות כיצד הפולנים מנסים לקבוע כיצד יזכרו הדורות הבאים את רצח היהודים, ובעיקר מה ישכחו

ישי פלג | מקור ראשון

“ישליו אוהבייך, יהי שלום בחילך, שלווה בארמנותייך”: אלו המילים המובלטות, בגרמנית ובכתב זהוב, מעל השער המערבי של העיר העתיקה גדנסק שבפולין. בעיר הזו, ב־1939, נורו היריות הראשונות של מלחמת העולם השנייה. כיום מתנהל בה קרב נוסף, שקט, על זיכרון ושכחה, על סיפוריהם של קורבנות, עדים ופושעים, ועל האמת ההיסטורית בכל הנוגע למלחמה ההיא.

תפילתם העתיקה של הסוחרים הפרוטסטנטים בני המאה ה־16, מתוך פרק קכ”ב בתהלים, הייתה לשלום שיסייע לשגשוגם של אוהבי העיר, מגיני חומותיה, יושבי ארמונותיה. בימי הביניים בגדנסק הסוחרים האלו היו גרמנים, ברובם המוחלט. הם קראו לעיר דנציג, כי לא יכלו לבטא את שמה הפולני. אחרי מלחמת העולם הראשונה זכו לשלטון עצמי מוגבל בחסות חבר הלאומים, כמובלעת של תרבות גרמנית על חופי הרפובליקה הפולנית. ב־1 בספטמבר 1939, בדנציג החופשית, פרצה המלחמה. אוניית המערכה שלזוויג־הולשטיין שנשלחה מגרמניה ירתה מהמפרץ פגזים לעבר מוצב פולני בחצי האי וסטרפלאטה, בשפך הוויסלה המערבית. בבית הדואר הפולני בעיר, כוחות ורמאכט, אס־אס, אס־אה ומתנדבים גרמנים מתושבי דנציג הרגו אזרחים פולנים, ובהם ילדה קטנה. אחריה נפלו במלחמה הקטלנית ביותר מאז ומעולם עוד עשרות מיליוני אזרחים, ובהם 6 מיליוני יהודים, מתוכם 3 מיליוני יהודים פולנים. גם 3 מיליוני פולנים שאינם יהודים נהרגו בשנים 39’־45′.

פולין נכבשה בתחילה בידי ברית המועצות במזרח וגרמניה במערב, בהתאם להסכם ריבנטרופ־מולוטוב; לאחר מכן נכבשה כולה בידי הנאצים במבצע ברברוסה; ואז נכבשה שוב בידי הצבא האדום. במשך ארבעים השנים הבאות היא סבלה תחת משטר קומוניסטי. רק ב־1989 השתחררה מעול הסובייטים, בתום מאבק בן עשור שניהלה תנועת “סולידריות”, שנולדה גם היא בגדנסק.

לצד סבלם, הפולנים גם ביצעו פשעים בתקופת המלחמה. בדומה לעמים נוספים, רובם עמדו ללא מעש מול רצח היהודים, או שיתפו פעולה עם הרוצחים, ולפעמים אפילו יזמו רצח בעצמם. “יהודים שהצליחו לברוח מהגטאות, מהמחנות ומהרכבות ניסו לרוב למצוא מקלט בקרב האוכלוסייה המקומית”, מספרת פרופ’ חוי דרייפוס מאוניברסיטת תל־אביב ומיד ושם. “היום אנחנו מודעים יותר ויותר לתפקיד האפל שהיה לחברה הפולנית באובדנם של רבים מהם: אנשי מחתרת פולנים רצחו יהודים ביערות, אזרחים הסגירו יהודים לידי הגרמנים או לידי המשטרה המקומית, והיו פולנים שבגדו בחבריהם היהודים. למרבה הצער, רוב היהודים שניסו להימלט מהגרמנים לא נתקלו במקרים הנדירים של חסידי אומות העולם, אלא במציאות אחרת”.

זיכרון השואה בפולין מואר באור מורכב כשמסיירים במוזיאון מלחמת העולם השנייה, שנפתח ב־23 במארס 2017 על מעין אי קטן בין נהרות העיר גדנסק. במרתפו, בעומק האדמה, משתרעת תערוכת הקבע על פני כ־5,000 מטרים רבועים.

פרופ’ חוי דרייפוס. “אנשי מחתרת פולנים רצחו יהודים ביערות, אזרחים הסגירו יהודים”

בעשרת החודשים שחלפו מאז פתיחתו הספיק המוזיאון לארח 400 אלף מבקרים, רובם פולנים. “בימי הקיץ הגיעו לכאן 2,500 איש ביום”, אומר אלכסנדר מסלובסקי, דובר המוזיאון. זה גם מספר המבקרים היומי בסופי השבוע בחורף הקפוא של צפון פולין, ואני מתפלא מההמונים שסובבים בין המוצגים בביקורי שם ביום ראשון. “בימי החול בחורף יש כאן פחות מבקרים, כמובן”, מודה מסלובסקי.

בינואר שעבר, לקראת פתיחתו של המוזיאון, התחולל מאבק איתנים על השליטה בו. הנושא הגיע לפתחו של בית המשפט העליון, וזה הכריע שהממשלה הפולנית רשאית לשנות את המבנה המנהלי של המוזיאון, מה שהביא להדחתו בפועל של המנהל והמייסד פאבל מכצ’ביץ’. המנהל החדש, ד”ר קרול נברוצקי, החליף מוצגים בתערוכת הקבע, והוא מתכוון להמשיך לכוונן אותה ואת הנרטיב במוזיאון בהתאם להדרכת השר למורשת תרבותית, הממונה עליו.

“ההנהלה החדשה רוצה לשנות את האיזון”, מספר מכצ’ביץ’ בריאיון טלפוני ממשרדו בברלין. “נברוצקי רוצה להוסיף מידע על פולנים שהצילו יהודים במהלך המלחמה. הוא טוען שאחרי ביקור בתצוגה הנוכחית, מבקר פולני יחשוב שהוא שייך לאומה שבאותן שנים הייתה עסוקה בעיקר ברצח יהודים. בעיניו זה מחריד וצריך לשנות את זה. כמו שאתה יודע מהביקור שלך במוזיאון, התערוכה מציגה כמה פנים של הפולנים, מצילים ולא מצילים”.

ביום שישי לפני שבוע העביר הבית התחתון של הפרלמנט הפולני תיקון חקיקה שמטיל מגבלות קשות על חופש הביטוי בכל הנוגע לפשעי מלחמת העולם השנייה, ומאיים במאסר על מי שיחרוג מהמותר לומר. כניסתו של החוק לתוקף מותנית עדיין באישור הסנאט ובחתימת הנשיא. בשנה הבאה תחגוג פולין שלושים שנה לשחרורה מהשלטון הסובייטי, אך ברור שהיא עדיין נאבקת עם שדים עתיקים יותר, בני שמונים. האם היא מנסה להכחיש את מעורבות העם הפולני בשואת העם היהודי שהתחוללה בשטחה? האם היא מנסה להדחיק את הזיכרון? “שנינו הקורבנות של העימות הזה”, אומר מסלובסקי, “ולכן אנחנו צריכים לעמוד זה לצד זה כשאנחנו באים לשפוט את ההיסטוריה, ולא לשכוח מי היו המדכאים האמיתיים”.

השילוש הלא קדוש

באחד מהמסדרונות הצדדיים במוזיאון, בפתחו של האולם העוסק בהתנגדות לכיבוש הנאצי, ספסל בטון מניח למבקרים מקום לשבת בו ולנוח רגע. כשישבתי שם השבוע, אחרי שלוש שעות של סיור בתערוכה, הבטתי בפניהם של המבקרים היוצאים מהחדר הקודם במסלול הסיור. זהו חדר שצורתו משולש, והוא מצר והולך. קירותיו שחורים, ומתקרתו עד רצפתו נמתחים לוחות זכוכית שעליהם מאות תצלומי פספורט בשחור־לבן – פניהם של יהודים, מקורבנות הנאצים. “אנשים כמונו”, נקרא החדר הזה.

האולם הגדול המוקדש לשואה על כל פניה מציג הקלטות וסרטי וידאו, ציורים ותמונות, חפצים ובגדים, וגם מסמכים מצולמים ומתורגמים שאפשר לעיין בהם במערכות אינטראקטיביות. כשקספר, מילוש ואלכסנדרה, צעירים פולנים בשנות העשרים לחייהם, יוצאים מהאולם דרך תצוגת “אנשים כמונו”, הם שקטים. “זה מחריד”, אומרת אלכסנדרה כשאני שואל אותה מה היא מרגישה. קספר ומילוש מסכימים. אני שואל אם הם מטילים חלק מהאחריות לזוועה על העם הפולני. “אני לא יודע אם על העם, אבל בטח היו הרבה פולנים שהשתתפו ברצח”, אומר מילוש.

כולם שמעו על התיקון לחוק שעבר ביום שישי. “אני לא אוהבת את החוק הזה”, אומרת אלכסנדרה, “אבל את השואה עשו הנאצים, לא הפולנים. ההורים של סבא שלי לא ירו באף אחד”.

אבל היו פולנים שרצחו יהודים בעיירות. היו פולנים שעמדו מהצד והביטו.

קספר: “אנשים עומדים מהצד כי הם מפחדים להפוך לקורבנות בעצמם. מה אתה היית עושה? היית מתערב ונותן לגרמנים תירוץ להרוג גם אותך?”

מילוש: “ועדיין, היו פולנים שרצחו יהודים בעצמם. זה לא לעמוד מהצד”.

ראיתם את התמונה שמחלקת את המופיעים בה לרוצחים, עדים וקורבנות? מה לדעתכם המקום של העם הפולני בחלוקה הזאת?

מילוש: “אדם יכול להיות כל אחד מהם, ואפילו כל השלושה בבת אחת.ההורים של אמא שלי הם מוורשה. אולי הם עמדו מהצד כשהגטו נשרף, אבל עזרו ליהודים לפני כן?”

אלכסנדרה מהנהנת. “הפולנים סבלו מאוד במלחמה, אנחנו הקורבן הכי גדול שלה. אולי לא יותר מהיהודים” – היא מתקנת, מהססת לרגע ולבסוף ממשיכה – “אבל מתו גם 3 מיליוני פולנים לא יהודים”.

קספר:”היו פולנים רעים, אבל גם היו יהודים רעים. היו יהודים שעזרו לגרמנים לרצוח בגטאות ובמחנות ההשמדה. והיו גם הרבה מאוד פולנים טובים, שנלחמו בגרמנים והצילו יהודים”.

כשאני מספר למכצ’ביץ’ על השיחה הזאת, הוא אומר לי שברור שהפולנים היו בראש ובראשונה קורבן של המלחמה. “הראינו את זה במקומות רבים במוזיאון, ובתמונה הכוללת זו אמת ברורה. כמובן היו גם פולנים שיזמו רצח, ויש לציין זאת. ההיסטוריה של כל עם היא מורכבת, ואני מצפה שהצעירים האלה יבינו את המורכבות”.

דרייפוס מסכימה עם ההיסטוריון הפולני. “אנחנו מתייחסים היום במחקר בצורה ביקורתית לחלוקה המסורתית של ‘רוצחים, קורבנות ועומדים מהצד'”, היא אומרת. “ראשית, אנשים לא נשארו תמיד בקטגוריה אחת בלבד לאורך זמן. יכול להיות שמישהו היה רוצח בסיטואציה אחת וקורבן בסיטואציה אחרת, או היה שותף פעיל במקרה אחד ונמנע מלנקוט פעולה בהזדמנות הבאה. יש גם מקרים של אנשים שהצילו, ומאוחר יותר הפכו לרוצחים. זאת אומרת, אדם לא החליט בתחילת המלחמה להיות משויך לקבוצה מסוימת.

“יותר מכך, אפילו דרך ההַמְשָֹגָה של אלה ש’עומדים מהצד’ ניצבת בסימן שאלה. למשל, המילה ‘אדישות’ מייחסת לחוסר המעש של אדם משמעות אישית או ערכית, כאילו לא אכפת לו. אבל אנשים יכולים לא לנקוט פעולה מסיבות שונות: הם עסוקים בדברים אחרים, הם מפחדים, מתאבנים מהאכזריות ועוד. חוסר המעש אינו בהכרח אדישות. לדעתי אין לראות את הפולנים כ’עומדים מהצד’ אלא כעדים בכפייה. הם היו עדים לרצח היהודים על אדמתם, בין אם רצו ובין אם לא רצו. חלק קטן מהם סייעו ליהודים, ובהחלט היו גם כאלו שסייעו לגרמנים ברדיפת היהודים. הם עשו זאת לא מתוך אהבה לגרמנים; הם שנאו אותם שנאת מוות וראו בהם כובש אכזר. אבל רבים שמחו ש’הבעיה היהודית’, כפי שכינו אותה, הולכת ונפתרת לנגד עיניהם.

“הסיבות הקונקרטיות שבעטיין פולנים סייעו לגרמנים היו מגוונות. היו שרצו להשתלט על רכוש יהודי; אצל אחרים זו הייתה טינה אישית או אנטישמיות. היו גם חסידי אומות עולם אנטישמים. הם לא סבלו יהודים, ובכל זאת הצילו אותם. אי אפשר לתאר את תקופת השואה בצבעים של שחור ולבן, זה סיפור הרבה יותר מורכב. לכן החלוקה לשלוש קטגוריות היא בעייתית”.

הדחה ללא פיטורין

במבנה המוזיאון שני אגפים. בגבוה שבהם, שמעוצב כבניין נוטה לנפול או כמנסרה המתנשאת לשמיים, נמצאים אולם הכניסה, הספרייה ואולמות ההרצאה. המוזיאון עצמו שוכן בעיקר מתחת לאגף השני, שנראה מבחוץ כצריף ארוך. בשדרה המרכזית של המוזיאון מוצגים פריטים מחיי היומיום בפולין ובאירופה בכלל בשנות המלחמה. באולמות הפזורים מצידי השדרה נפרשת עלילת המלחמה. הפרק הראשון מספר על הדרך הארוכה ל־1939 – מהקונפליקטים שיצרה מלחמת העולם הראשונה, דרך עליית האידיאולוגיות הטוטליטריות ברוסיה, באיטליה ובגרמניה, ועד העימותים המידרדרים בספרד, בסין ובצ’כוסלובקיה.

מעל הפרק הזה מרחף נרטיב אחד: הברית בין הקומוניזם לנאציזם, בין סטלין להיטלר, היא שהרסה את אירופה, ובתוכה את פולין. המבקר עובר בין תמונות הענק של שני המנהיגים וקורא את ציטוטיהם. הוא חולף במסדרון אדום שבצידו האחד דגל הפטיש והמגל ובצידו האחר דגל צלב הקרס. קיר ענק מציג על גבי מפה שחורה את גבולות הסכם ריבנטרופ־מולוטוב, שחילק את פולין ומזרח אירופה בין הסובייטים לנאצים.

הפרק השני בתערוכה עוסק במלחמה עצמה, ומכיל מוצגים מרשימים: טנקים, מטוס ודגמי מטוסים מוקטנים, כלי רכב וכלי נשק, ציוד לחימה, עדויות מוקלטות ומכתבים. מפות לחימה מונפשות מסבירות צעד אחר צעד את מהלכי הקרבות, ומציינות במיוחד בשביל הקהל הפולני את תפקיד הצבא שלו במלחמה – הן עד הכיבוש, בקרבות ההגנה בפולין עצמה, והן לאחריו, תחת פיקודה של הממשלה הגולה: בפינוי דנקרק, בקרב על בריטניה שבו השתתפה טייסת שלמה שכל טייסיה פולנים, ובמבצע מרקט־גרדן הכושל מספטמבר 1944, כשבעלות הברית ניסו לפרוץ לחבל הרוהר הגרמני דרך הולנד. התצוגה מעלה על נס גם את הממשלה הפולנית הגולה, שבשנות הכיבוש הסובייטי והנאצי פעלה בצרפת ואחר כך בבריטניה, והמשיכה לפעול – באופן סמלי – עד קץ השלטון הקומוניסטי במדינה, ב־1989.
פרק שלישי עוסק באימי הכיבוש הנאצי, בפולין ובאירופה בכלל: הקיצוב והרעב זוכים למקום נכבד, וכך גם אימת ההפצצות, תעמולת השנאה הנאצית והסובייטית, מעשי ההגליה, רצח האינטליגנציה והאצולה, וגם הזוועות, הפוגרומים וההתעללויות שסבלו היהודים, בין השאר בידי שכניהם הפולנים. רק באולם הבא, שהכותרת הגדולה “טרור” מתפרשת על פני הכניסה אליו, מוצגים מעשי ההשמדה המוחלטים – ובהם השואה על כל היבטיה, אבל גם טבח יער קאטין, שבו רצחו הסובייטים עשרות אלפי פולנים.

“ב־2007 פרסמתי מאמר בעיתון הפולני גאזטה ויבורצ’ה, והצעתי להקים בפולין מוזיאון למלחמת העולם השנייה”, מספר מכצ’ביץ’ על הולדתו של המקום. “ראש הממשלה דאז דונלד טוסק, היסטוריון בעצמו, התעניין ברעיון והציע לי לכתוב מזכר שישרטט את קווי המתאר של תצוגת הקבע. אחר כך הוא הציע לי לנהל את המוזיאון. קיבלתי עליי את המשימה, והופקדתי על יצירת המוזיאון, תכנון המבנה והרכבת צוות ההיסטוריונים”.

הליכי התכנון והבנייה נמשכו שנים, ובינתיים התחלפה בפולין הממשלה. ב־2015 ניצחה בבחירות “מפלגת החוק והצדק” הימנית, והשתלטה על הנשיאות, הממשלה והפרלמנט. “הממשלה החדשה ניסתה למנוע מאיתנו לפתוח את המוזיאון לציבור”, אומר מכצ’ביץ’. “הצלחנו לפתוח אותו בלי לשנות דבר, ואני רואה בזה ניצחון גדול”. למעשה נפתח המוזיאון ליום אחד כבר בינואר שעבר, ואז נסגר כדי להתכונן לפתיחה הרשמית במארס. בין שני המועדים, בפברואר 2017, בית המשפט העליון התיר לממשלה לערוך הליך מנהלי שהביא בעקיפין להדחתו של מכצ’ביץ’. “אפילו לא פוטרתי”, הוא אומר לי.

הדובר מסלובסקי מסביר: “המשרה שלו לא קיימת כבר. השר למורשת תרבותית איחד שני מוזיאונים – את המוזיאון למלחמת העולם השנייה ואת מוזיאון וסטרפלאטה, שנמצא גם כן בגדנסק. הוא מינה מנהל למוזיאון המאוחד, ולכן פאבל מכצ’ביץ’ כבר איננו המנהל”.

מה הסיבה לאיחוד המוזיאונים?

“השר החליט שההפרדה ביניהם היא לא רעיון טוב. מבחינה מדעית לא נכון להפריד, כי המלחמה פרצה בווסטרפלאטה. מלבד זאת, לנהל שני מוזיאונים במקום אחד זה לא כלכלי”.

בהדרכת השר למורשת תרבותית התחיל כאמור נברוצקי לשנות את תערוכת הקבע. “אני ושני היסטוריונים אחרים נאבקים עכשיו על שימור התצוגה, באמצעות חוק זכויות היוצרים”, מספר מכצ’ביץ’.

בביקור שלי במוזיאון ראיתי תערוכת קבע אחרת מזו שאתה יצרת?

“ראית את אותה תערוכה, חוץ משני שינויים. האחד חשוב מאוד, השני פחות. בחדר האחרון הוקרן סרט בן שמונה דקות על מלחמות, קונפליקטים ואלימות אחרי סוף מלחמת העולם. הוא הסתיים בסצנות ממחנות פליטים בסוריה ומחבל דונבאס שבאוקראינה. הסרט הזה הוחלף בסרט שאתה ראית”.

סרט הנפשה מיליטריסטי, שאפשר להרגיש שהוא לא ברוחה של התצוגה כולה.

“כן, זה סרט של תעמולה גסה. הוא בשפה אחרת לגמרי, תעמולה פרימיטיבית. זה השינוי החשוב ביותר. השינוי השני היה בפרק על הדרך אל המלחמה, שם הוצג משחק־תעמולה סובייטי שמיועד לילדים. הסירו אותו והחליפו אותו באקדח. המשחק משקף את התעמולה הקומוניסטית, את האידיאולוגיה שלהם שהצליחה לפתות את האזרחים ולגרום להם לבצע פשעים. האקדח מעלים את זה ומדגיש את הטרור הסובייטי. מה שאתה ראית הוא ב־99 אחוז התצוגה שיצרנו לפני שהודחנו, אבל המנהל החדש הכריז שיהיו שינויים נוספים”.

מסלובסקי מבטל את טענותיו של מכצ’ביץ’. “כל תערוכה בכל מוזיאון בעולם, ובמיוחד תערוכת קבע, משתנה תמיד. היא משתנה בהדרגה, לאורך זמן, בכל פעם שאנחנו לומדים משהו חדש, ובכל פעם שאנחנו מקבלים מוצג חדש שממחיש היבטים מסוימים בצורה טובה יותר ממוצג קודם. זה נורמלי”.

מה בנוגע לסרט שבסיום התערוכה?

“הסרט פשוט הוחלף. הקודם היה מאוד כאוטי, עם קליפים קצרים של אירועים שקרו אחרי המלחמה. גם הוא היה בסגנון תעמולתי, והכיל התייחסויות לפוליטיקאים ולדברים שאין להם שום קשר למלחמת העולם. אנחנו מאמינים שהחדר האחרון של התערוכה צריך לסכם אותה. הסרט החדש מראה את העובדות באופן ברור מאוד, ומצביע על מגוון ההתנהגויות והגישות של קבוצות פולניות במלחמת העולם”.

עדיף להסתיר חזיר

הנרטיב הפולני לגבי מלחמת העולם החל להשתנות בעיקר לקראת קץ השלטון הקומוניסטי. עד אז טושטשה זהות הקורבנות היהודים, והם הוצגו כקורבנות הפשיזם. יותר מכך: הנרטיב השולט גרס שהחברה הפולנית הייתה הקורבן האולטימטיבי של גרמניה הנאצית, ושהכנסייה, המחתרת וממשלת פולין בגולה הגישו עזרה ליהודים. “הקול המשמעותי הראשון נשמע ב־1987”, אומרת דרייפוס, “כאשר יאן בלונסקי, אינטלקטואל וחוקר ספרות נודע, כתב מסה בעיתון שכותרתה ‘פולנים מסכנים מביטים בגטו’. הוא טען שהפולנים לא באמת קיבלו את היהודים לחברה שלהם, וראו אותם באופן שלילי ביותר: ‘היה זה אך פלא שלאחר המילים לא באו המעשים… האלוהים – ישו – עצר את היד. כן, האלוהים. שכן אם לא נטלנו חלק באותו הרצח, אין זאת אלא שעוד היה בנו קצת מן הנוצרי, ותפסנו ברגע האחרון ממש כמה שטני הוא אותו מעשה'”.

נקודת מפנה נוספת בנרטיב הייתה פרסום הספר “שכנים” מאת יאן טומאש גרוס, היסטוריון וסוציולוג אמריקני ממוצא פולני. במחקרו תיאר גרוס לפרטי פרטים את רצח היהודים בידוובנה בידי שכניהם הפולנים ב־10 ביולי 1941, עם הכיבוש הגרמני במבצע ברברוסה. הספר יצא בשנת 2001, ורק אז, לפי דרייפוס, “נאלצו הפולנים להתמודד עם התובנה שהם לא היו רק קורבנות, אלא גם, במקרים מסוימים, רוצחים”.

ועדת חקירה ממלכתית שמונתה לבדוק את פרשת ידוובנה מצאה נתונים שונים מעט מאלה שהעלה גרוס, אבל באופן כללי אישרה את קיומם של מקרים שבהם פולנים רצחו יהודים. הוועדה אף קבעה שתופעות דומות אירעו בכמה מקומות במחוז לומז’ה. מלבד הפוגרומים והרציחות בעיירות ובכפרים, אומרת דרייפוס, “ההערכה העדכנית של חוקרים פולנים היא שכ־250 אלף יהודים ניסו במהלך המלחמה להימלט מגטאות, רכבות ומחנות. בסוף המלחמה נותרו מהם כעשרה אחוזים בלבד. רוב הנספים הוסגרו בידי המקומיים לגרמנים ולמשטרה הפולנית, או נרצחו בידי הפולנים עצמם. כלומר, המעורבות הפולנית ברצח היהודים לא הייתה מוגבלת בזמן או במקום, אלא הייתה תופעה נרחבת”.

מתוך ציות לחוק הגרמני, לא מתוך מדיניות פולנית.

“אין ספק שהמצב בפולין הכבושה היה נורא ואיום. הגרמנים הטילו עונש מוות על מגוון מעשים – גם על אדם שהסתיר חזיר, או אדם שעזר למחתרת הפולנית. אבל למרבה הצער, היו הרבה יותר אנשים שהיו מוכנים להסתיר חזיר או לעזור ללוחם המחתרת הפולנית, מאשר אלו שהיו מוכנים להציל יהודי. חסידי אומות העולם שם היו צריכים להסתיר את מעשיהם לא רק מהגרמנים אלא גם משכניהם הפולנים. ובכל זאת, צריך גם לזכור שבמזרח אירופה, בניגוד למערב אירופה, הסתרת יהודים הייתה עלולה לגרור עונש קולקטיבי נורא ואיום. אם אדם אחד בכפר הסתיר יהודים, הכפר כולו היה עלול לשלם את המחיר”.

כעת עולה החשש שתהליך החקירה והלימוד ייעצר. “החוק הפולני” שעורר זעם גדול כל כך בשבוע האחרון הוא למעשה תיקון לחוק “מוסד הזיכרון הלאומי”, שהתקבל בשנת 1998. “כוונתו של החוק הייתה לקדם את העיסוק בפשעים שנעשו במהלך הכיבוש הגרמני ובתקופה שבה רוסיה הסובייטית השתלטה על פולין – כלומר, מ־1 בספטמבר 1939 ועד דצמבר 1989″, מסבירה פרופ’ דרייפוס. התיקון החדש לחוק קובע ש”מי שבפומבי ובניגוד לעובדות מייחס לעם הפולני או למדינה הפולנית אחריות או אחריות משותפת לפשעי הנאצים ברייך השלישי… או לפשעים אחרים נגד השלום והאנושות או לפשעי מלחמה, או מפחית מאוד באחריות המבצעים האמיתיים של הפשעים הללו, יהיה נתון לקנס או מאסר עד שלוש שנים”.

מהתיקון מוחרגת “פעילות אמנותית או מדעית”, ובכל זאת, לדברי דרייפוס, “החוק מעורר הרבה מאוד דאגה בקרב חוקרים בכל העולם. אני כחוקרת באקדמיה לכאורה מוגנת, אבל הסטודנט שלי לא מוגן. גם הריאיון שאני מקיימת איתך עכשיו הוא לא בדיוק חלק מפעילותי המחקרית. החוק הזה לא מחריג עיתונאים, פוליטיקאים, מורים ומורי דרך”.

ומה בנוגע לביטוי “בניגוד לעובדות”? אם את אומרת אמת, אי אפשר לשפוט אותך.

“מי אחראי להחליט מה עובדה היסטורית ומה לא? לשון החוק גורסת שיהיה זה המוסד לזיכרון לאומי – מוסד ממלכתי שראשיו ובכירים אחרים בשלטון הנוכחי הכחישו את חלקם של הפולנים במותם של יהודים באירועים מתועדים היטב, ובהם ידוובנה וקיילצה. יתרה מכך, הצעדים הננקטים בפולין באופן מעשי מעידים שאין שום כוונה לאפשר חופש מחקר. כיום כבר מתנהלים הליכים משפטיים נגד גרוס, כי בריאיון לעיתון גרמני הוא אמר בהקשר מסוים שהמחתרת הפולנית במלחמת העולם השנייה הייתה עסוקה יותר ברצח יהודים מאשר ברצח גרמנים. השאלה אם הערכתו היא נכונה או לא – וככל הנראה היא נכונה – לא חשובה לענייננו: יש ניסיון לממש הליך פלילי נגד חוקר על דברים שהוא אמר. זה דבר שלא יעלה על הדעת”.

דיון מעורר גאווה

מברלין, מכצ’ביץ’ מצטרף להתנגדות לתיקון החקיקה. “החוק הזה לא נחוץ”, הוא קובע. “הוא עלול לשמש לעיוות האמת ההיסטורית ולהגבלת חופש הביטוי והמחקר. באופן כללי אני בעד דיון בלתי מוגבל. פולין צריכה לחקור את עברה. אני גאה בכך שלפני 17 שנה היה דיון פתוח מאוד בעקבות הפרסום של ‘שכנים’, והשתתפתי בדיון הזה. הייתי אז מנהל המחקר והחינוך במוסד לזיכרון לאומי, הייתי אחראי על חקירת טבח ידוובנה, וערכתי שני כרכים על האירוע הזה ועל פוגרומים אחרים שנעשו בידי פולנים. זו הייתה הגישה הנכונה, ופולין כאומה רק השיגה אמינות ולא איבדה דבר. הניסיונות הפוליטיים והמנהליים להגביל את הדיון לא רק מנוגדים לאמת ההיסטורית, למחקר וללימוד, אלא גם מנוגדים לאינטרס של העם הפולני. הממשלה פוגעת במעמד הבינלאומי שלנו”.

מסלובסקי מהמוזיאון בגדנסק כלל לא מוטרד מהחוק: “תיקון החקיקה לא פוגע בפעילות מחקרית או אמנותית, כך שהוא לא ישפיע בכלל על המוזיאון ועל כל מי שאומר אמת. אני לא יכול לדבר בשם כלל האוכלוסייה, אבל אני ואנשים ששוחחתי איתם על הנושא מאמינים שיש כאן אי הבנה וחוסר ידע מצד הישראלים והעולם לגבי משמעותו של תיקון החקיקה”.

גם מכצ’ביץ’ סבור שחלק גדול מהמהומה נובע מאי הבנה. “התגובה הישראלית בהחלט מוגזמת ולא דיפלומטית. במיוחד ההצהרה של מנהיג האופוזיציה. אם אני זוכר נכון, הוא אמר שהיו מחנות השמדה פולניים”.

אתה מתכוון לח”כ יאיר לפיד, יו”ר יש עתיד. הציטוט המדויק הוא “השואה נהגתה בגרמניה, אבל מאות אלפי יהודים נרצחו בלי לפגוש חייל גרמני. היו מחנות מוות פולניים, ואף חוק לא יכול לשנות זאת”.

“וזה כמובן לא נכון. אם אנחנו רוצים להשיג דיאלוג, יש להיות כנים ולדבוק במציאות. לא היו מחנות מוות פולניים, רק מחנות גרמניים בפולין הכבושה. הצהרות כאלה ישמשו פוליטיקאים פולנים שרוצים לגייס את הציבור נגד העמידה מול עברנו המורכב. זו הצהרה פוגעת ומגושמת”.

גדנסק, השבוע. הפולנים הופתעו מהסערה הבינלאומית שיצר התיקון לחוק

דרייפוס מאשרת שהמושג “מחנות השמדה פולניים” הוא שקרי. “המחנות היו תוצאה של המדיניות הרצחנית של גרמניה הנאצית, ובאמת לפולנים לא הייתה יד ורגל בעניין. זה אפילו לא ‘בניגוד לרצונם’, כי אף אחד לא שאל אותם. יחד עם זה צריך לזכור שיהודים נספו לא רק במחנות אלא גם באירועים אחרים, ויש מקרים שבהם לפולנים הייתה מעורבות במותם. אני לא אומרת שכל הפולנים הם רוצחי יהודים, אבל עלינו כחוקרים מוטלת החובה לחקור את כל המקרים ללא משוא פנים, ובאותה רצינות. ברדיפת היהודים היו מעורבים גם עמים אחרים – ליטאים, אוקראינים וגם הולנדים וצרפתים. חשוב לדבר על ההיבטים הללו, וחשוב לדבר גם על הפולנים. לא ייתכן שבמקרה שהרוצחים הם בני אומה מסוימת, יוטל איסור לעסוק בכך”.

מכצ’ביץ’ מאמין שבסופו של דבר לא תהיה לחוק השפעה רבה. “הרשויות לא יסתכנו בעניין הזה, כי תהיה תגובה בינלאומית קשה. החקיקה הזאת נוצרה בעיקר כמחווה לציבור הבוחרים, והממשלה הופתעה מהזעם שעוררה. אני מניח שהם לא ילכו רחוק יותר כרגע”.

בגרמנית זה נשמע פחות טוב

אני שואל את דרייפוס אם ישראל צריכה לנסות להתערב בהליכי החקיקה בפולין. “אני היסטוריונית, לא דיפלומטית”, היא משיבה, “אבל העובדה שמקדמים חוק שיאסור לחקור סוגיות מסוימות היא דבר הזוי. מצד שני, ברור שהפולנים, כמדינה אבל גם כפרטים, הופתעו מההתייחסות החריפה של גורמים ישראליים ומהסערה שהחוק עורר אצלנו”.

האם התפיסה שלנו לגבי המעורבות הפולנית בשואה מוגזמת?

“היא לא מוגזמת, כי המחקר העדכני חושף היבטים רבים של מעורבות פולנית שבעבר לא היינו מודעים אליהם. עם זאת, חשוב מאוד לנטוע את הדיון הזה בהקשריו השונים. מעבר לשאלה על מידת מעורבות הפולנים ברצח היהודים, קיים כאן גם ההקשר הפנים־פולני, הנרטיב שלהם. בטח ראית במוזיאון בגדנסק את מציאות הדיכוי הנוראי שהם חוו בתקופת המלחמה. ההנהגה שלהם נרדפה ונרצחה, כ־1.5 מיליון צעירים נשלחו לעבודות כפייה, והמדינה הפולנית חדלה מלהתקיים כישות פוליטית. העובדות האלו אינן ידועות מספיק, ולא רק אצלנו. פולין מרגישה שבעולם המערבי אפשר לשמוע התייחסויות לשואה כדבר שהפולנים היו מעורבים בו, בלי להזכיר את הגרמנים. זה מכעיס אותם, ובצדק”.

מוזיאון מלחמת העולם השנייה בגדנסק

דרייפוס מדגימה זאת באמצעות הסדרה Unsere Mütter, unsere Väter (מילולית: “האמהות שלנו, האבות שלנו”), ששודרה בטלוויזיה הגרמנית הממלכתית ומגוללת את סיפורן של חמש דמויות של גרמנים צעירים במלחמת העולם השנייה. “אחד מהם הוא יהודי שבורח מהרכבת ומוצא את עצמו בקבוצה פרטיזנית פולנית. בהמשך מתברר שהקבוצה הזו אנטישמית ביותר ואף רוצחת יהודים. שידור הסדרה עורר זעם גדול מאוד בפולין. אמת, היו פרטיזנים שרצחו יהודים, אבל אפשר להבין את הכעס הפולני למשמע ביקורת על יחסם של הפולנים ליהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה – במבטא גרמני”. כאשר שר המשפטים הפולני התייחס לראשונה בפרלמנט להצעת החוק, מספרת דרייפוס, הוא השתמש במילים שקישרו ישירות בינה ובין הסדרה הגרמנית: “אלה לא האבות שלנו ולא האמהות שלנו”, הוא אמר.

“אפשר להבין את הכאב של הפולנים, אך הם טועים לחלוטין בדרך הפעולה”, מוסיפה דרייפוס. “בעבר, כשהם ביקשו להיאבק במושג ‘מחנות השמדה פולניים’, חוקרים מכל העולם וגם מ’יד ושם’ תמיד עמדו איתם שכם אחד במאבק הזה. אבל קיים פער עצום בין זה ובין ניסיון לעגן בחקיקה את הטשטוש והסתרת האמת של חלקים אחרים מסיפור השואה.

“הפולנים היו נתונים בתקופת המלחמה במצב קשה מאוד”, מסכמת דרייפוס. “צריך לדבר על מציאות הכיבוש הגרמני בפולין, צריך לעסוק במעשיהם ההירואיים של כ־6,700 פולנים שהוכרו כחסידי אומות העולם, אבל צריך לדבר גם על שיתוף הפעולה עם הגרמנים, ועל הבוגדנות והרצח. כהיסטוריונים אנחנו נמנעים מלתאר באופן דיכוטומי מציאות מורכבת. הרצחנות הפולנית היא לא הסיפור היחידי; אבל היא חלק מהסיפור, וחייבים לעסוק גם בה”.

לתגובות: [email protected]


תגובות | ומה יש לך להגיד על זה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *