באחד הימים שבהם כיהנה פרופ’ יולי תמיר כשרת החינוך, התקשר אליה ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט ובפיו בקשה לא שגרתית. “הנשיא הפולני לך קצ’ינסקי מגיע לביקור בישראל והוא רוצה להיפגש עמך”. כדרך שגרה, נשיאים המבקרים בישראל נועדים עם נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר החוץ או הביטחון, ואינם פוקדים את משרדיה של שרת החינוך. קצ’ינסקי התעקש, הוא מבקש פגישה, ולא סתם פגישת נימוסין אלא פגישת עבודה ארוכה.
פרופ’ יולי תמיר
במאמר שפורסם בסוף השבוע האחרון בעיתון ‘הארץ’, סיפרה פרופ’ יולי תמיר: “קצ’ינסקי נכנס למשרדי בצעד מהיר. איש קטן קומה, נחרץ, עם שיער לבן ועיניים יוקדות. הוא קד קידה קלה והתיישב. הייתי מסוקרנת עד מאוד. מה את יודעת על ההיסטוריה של היהודים בפולין, שאל. אלף שנים של היסטוריה משותפת יהודית־פולנית — מה את יודעת עליהן? האמת, אמרתי בהיסוס, אני יודעת הרבה על הסוף ומעט על ההתחלה. אני אספר לך, אמר ופצח בשיעור היסטוריה מפורט ומרתק. את יודעת למה היו כל כך הרבה יהודים בפולין ערב המלחמה, שאל. הוא לא חיכה לתשובה: כי הפולנים קיבלו את היהודים והעניקו להם זכויות שלא היו להם במדינות אחרות; היו ערים ועיירות בפולין שהיהודים היו בהן רוב; העם הפולני לא ראה ביהודים אויב; אני מתכוון להקים מוזיאון שיסקור את מאות השנים הללו — מאות שנים של חיים משותפים ובסופן מחנות ההשמדה. הסוף נורא אבל צריך לספר גם את סיפור החיים. אני לא מתכחש למה שקרה במחנות ההשמדה אבל צריך לזכור שאם הנאצים לא היו עולים לשלטון בגרמניה, לא היו מחנות השמדה בפולין. הפולנים מעולם לא שאפו להשמיד את היהודים.
הנאצים כבשו אותנו, הוא המשיך, הם קרעו את פולין לגזרים. הורי היו חברים במחתרת הפולנית — מה את יודעת על המחתרת הפולנית נגד הנאצים? מה את יודעת על מרד גטו ורשה הפולני? מה את יודעת על רדיפת האינטליגנציה הפולנית? מה את יודעת על הרס העיר העתיקה בוורשה? לא נותרה בה אבן על אבן. אני לא אומר שהיינו צדיקים. היו פולנים ששיתפו פעולה מרצון, היו ששיתפו פעולה מאדישות, היו ששיתפו פעולה מפחד, והיו שנלחמו. היינו עם כבוש, הפולנים הפסידו בקרב ובמערכה, שישה מיליון פולנים נהרגו במלחמת העולם השנייה — מחציתם יהודים. האוכלוסייה הפולנית כולה סבלה מהכיבוש הגרמני, פולנים גורשו מבתיהם, מאות אלפים נשלחו לגרמניה לעבודות כפייה, רבים מהם לא חזרו. זה לא מצדיק שיתוף פעולה עם הנאצים, אפילו לא הרג של אדם אחד! הוא לקח אוויר, גם אני נשמתי רגע, עברה שעה ועדיין לא הוצאתי מילה מהפה.
אני מבין את הכאב הנורא ואת והרצון העז לא לשכוח את מה שהיה, אמר קצ’ינסקי, אבל סלחתם לגרמנים. סלחתם כי היה להם כסף לשלם לכם, הם קנו את הסליחה שלכם בכסף. אנחנו היינו עניים, חיינו תחת המכבש הסובייטי אז לא יכולנו להציע לכם דבר ואתם, באופן ציני, קיבלתם החלטה להסיט את האש אלינו. אתם שולחים את התלמידים שלכם לפולין, הם צועדים ברחובות שלנו, מניפים דגלי ישראל, מדיפים שנאה ופחד, הם מסתכלים עלינו כאילו ראו את השטן, ואז הם נוסעים לברלין לבלות. וטוב להם בברלין, הם יושבים בבתי קפה ליד מטה הגסטפו וטוב להם. בגרמניה הם רואים תרבות ואמנות, אצלנו הם רואים רק גופות.
אתם משכתבים את ההיסטוריה, הוא הרים את קולו ונראה פתאום מותש וכועס. אתם מטשטשים בכוונה את ההבדל בין העדויות המזוויעות על פולנים שרצחו וטבחו יהודים, לבין העובדה שהעם הפולני וממשלתו מעולם לא הכריזו מלחמת שמד על היהודים — מדיניות ההשמדה היתה מדיניות רשמית גרמנית. אני מכבד ומבין את כאב הקורבנות אבל גם אנחנו היינו קורבנות. כל ההיסטוריה שלנו היא היסטוריה של תבוסות: פולין נכבשה, פוצלה, אוחדה, עברה מיד ליד. עכשיו היא עצמאית והיא תכתוב את ההיסטוריה שלה מחדש כיאה לאומה חופשית.
הוא נשם שוב, הסתכל לראות איך השפיעו עלי הדברים. הוא היה שחקן בעברו וידע לנצל היטב את כוחן של מילים. עכשיו נשען לאחור נינוח לכאורה ואמר בחצי חיוך, אל תגידי שום דבר פשוט תבואי לבקר בוורשה. אמר והלך לדרכו.
תתייחסו אלינו כמו לגרמנים
נסעתי לוורשה. שלושת הימים שלי שם נועדו למטרה אחת בלבד: לראות את מלחמת העולם השנייה מנקודת מבט פולנית. הלכתי בנתיב המחתרת הפולנית, שמעתי סיפורים על ההרס בוורשה, ראיתי תמונות וסרטי וידיאו של העיר שהלכה ונכחדה, ושל אוכלוסייה מקומית מורעבת ומובסת המתגוררת ברחובות המופצצים. נסעתי לראות מחנות מעצר פולניים של מתנגדי האינטליגנציה הפולנית ומתנגדי השלטון, דיברתי עם אנשי חינוך והיסטוריונים. בגאווה הראו לי את המקום שבו יקום המוזיאון היהודי. כל ערב הסתיים בכמה כוסיות של וודקה לצד מרק פולני סמיך וטעים ובשיחה עם שר החינוך הפולני שליווה אותי. אביו, כך סיפר לי, היה פרטיזן פולני שנפגע במלחמה. הוא נשרף מבקבוק תבערה שניסה לזרוק ונותר נכה עד שמת בייסורים גדולים.
כל בוקר שאלתי את עצמי אם יש מידה של אמת בדבריו הנסערים של קצ’ינסקי.
בערב האחרון שאלתי את מארחי מה הם היו רוצים שיקרה. אנחנו רוצים שתזכרו שלא אנחנו יוזמנו את השואה. שהילדים שלכם שבאים לבקר במחנות יסתכלו עלינו אחרת, שיפגשו בני נוער פולנים, שיידעו שיש פולין אחרת. אנחנו רוצים שתתייחסו אלינו כמו לגרמנים. לרגע השתרר בחדר שקט של מבוכה, זה נשמע מוזר, אמרו, מי היה מאמין בסוף המלחמה ההיא, שנתחנן שתתייחסו אלינו כמו לגרמנים.
חשבתי שהבקשה ראויה אבל המנגנון שמארגן את הסיורים במחנות היה מקובע ולא רצה לוותר על עמדותיו הקודמות. עבורם הפולנים היו שקופים. הם רצו להעצים את החוויה ולא להפחית אותה. ובכל זאת בחלוף שנה התלוויתי לסיור של תלמידים בפולין. בטקס הוענקה תעודת הוקרה לחסידי אומות עולם פולנים, ובדברי הקראתי את שירו מעורר המחשבה של ק. צטניק, “אלוהים, מי ברא את אושוויץ?” וממנו עולה השאלה הקשה מכל: האם בתנאים אחרים יכלו הקורבנות להפוך למענים. השיחה שהתפתחה אחרי הטקס היתה קשה אבל היו בה גם לא מעט פתיחות והקשבה. בסוף הסיור נסענו לבית יאנוש קורצ’ק וערכנו מפגש מרגש בין בני נוער ישראלים ופולנים. דיברנו על זכויות אדם, על הדמוקרטיה וכשליה, על השואה וגם על דור חדש ותקווה. ואז יצאנו לחצר והפרחנו יחד עפיפונים. שינוי משמעותי ברמה הלאומית לא התרחש, הפולנים נותרו מתוסכלים, הילדים המשיכו ללכת ברחובות עטופים בדגלי ישראל, שרים את “התקווה” כאילו כרגע כבשו את קרקוב.
אין בדברים שנכתבו כאן כדי להצדיק את החוק החדש אבל יש בהם דרישה מעצמנו להתבונן בצורה ביקורתית יותר ביחס שלנו לפולין ולפולנים. כמו ק. צטניק, גם אני שואלת את עצמי לא פעם מה הייתי אני או אנחנו עושים בתנאים של כיבוש אכזרי. מי היה משתף פעולה, מי היה נלחם, מי היה מסב את הראש כדי לא לראות את הדברים. במאמרו החשוב “מזל מוסרי”, כותב הפילוסוף תומס נייגל כי אנשים נשפטים על פי מעשיהם, אבל מעשיהם הם, במידה רבה, תולדה של אירועים חיצוניים הפוקדים אותם — אותו אדם, אם לא היתה עומדת בפניו ההזדמנות לחבור למנגנון הרשע, ייתכן שהיה חי את חייו כאדם מהשורה והפן המפלצתי שלו לא היה נחשף מעולם. לפולנים היו הזדמנויות רבות לאבד צלם אנוש — ורבים מהם ניצלו אותן. כך קרה לרוב העמים שהנאצים כבשו. לכן השיעור שלמדתי מקצ’ינסקי אינו שיעור פולני אלא שיעור אוניברסלי על המעטה הדק של האנושיות העוטף אותנו ועד כמה קל לסדוק אותו.
שנתיים לאחר מכן, ב–2010, נהרג קצ’ינסקי בהתרסקות מטוסו ברוסיה, יחד עם רעייתו, ראשי הצבא ומחוקקים בכירים.
שאלותיו מהדהדות בי עד היום — גרמניה היתה השחקן המרכזי בדרמה האירופית, היא שלטה, כבשה, השחיתה, ואז נכנעה, שינתה את פניה והפכה כוח פוליטי וכלכלי שאי אפשר בלעדיו. כיום היא מובילה את אירופה החדשה, וכמנצחת הגדולה היא כותבת — ובמידה מסוימת משכתבת — את ההיסטוריה האינטלקטואלית שלה. את המורשת הרומנטית האפלה היא החליפה במורשת של זכויות אדם והציבה עצמה כמגינת זכויות המיעוטים.
אולי הפולנים צודקים, ייתכן שצריך לאפשר גם למובסים להציג את הגרסה שלהם לאירועים. היא אמינה לא פחות ומאתגרת עוד יותר מזו שאנו אוחזים בה היום.
