ראשי>המגאזין>ממחנות המוות בפולין ועד למרתף ברחוב המעלות
המגאזין

ממחנות המוות בפולין ועד למרתף ברחוב המעלות

סיפור קצר מאת חיים ברעם: במרכז העיר הכירו כולם את פרידה אבל איש לא ידע עליה דבר. בקיץ ניתן היה להבחין במספר הכחול החקוק על זרועה, עדות לימים האיומים שחוותה במחנה מוות נאצי.

היא נראתה בכל מקום, סבבה בחנויות, הציצה בחלונות הראווה ברחוב בן יהודה ואפילו הזמינה לעצמה כוס קפה ועוגה באחד מבתי הקפה. לבושה היה נקי, אבל לא אופנתי במיוחד. עורה היה שחום מאוד, אבל מבטאה הפולני הסגיר אותה מיד. פרידה דיברה עברית טובה, וסיפרה לאחד השכנים שהיא למדה בבית ספר עברי בחבל ווהלין, בין אוקראינה לפולין.

פרידה קיבלה מלגה זעומה כניצולת שואה וקיצבת זקנה קטנה, ולא החצינה שום סימני התמרמרות או ייאוש. היא גם לא חייכה הרבה, ובמכולת אמרו שהיא מתביישת בשיניה הפגומות. היא לא ביקשה דבר משכניה או ממכריה האקראיים ברחוב המלך ג’ורג’.

למרתף שבו התגוררה ברחוב המעלות פרידה לא הזמינה אורחים. הווילון העבה בחדר המגורים שלה היה תמיד סגור, חורף וקיץ. היא ידעה היטב שעוברים ושבים יכלו להציץ לדירתה, ממש מתחת לרגליהם, ופחדה מאוד מפורצים וממשיגי גבול וחששה שאיזה גנב יגזול את תמונת הוריה, שאותה שלחה לדודתה לפני המלחמה. הדודה כבר מתה, אבל ילדיה החזירו את התמונה לפרידה ברצון. הם לא רצו שום קשר עם קרובתם. דוד זקן אחד נזף בהם על אטימותם וסיפר להם על סבלותיה של פרידה במחנות, אבל הם לא התרשמו במיוחד.

לפרידה אין חן אישי, הם סיכמו ביניהם כאילו היא הגיעה מהריביירה הצרפתית ולא מהתופת של מחנה בירקנאו. פרידה ביקרה אותם פעם אחת בתל אביב בראש השנה, והבינה מיד שהם רק מילאו איזו חובה בלא חמדה.

היא נסעה לעיתים לתל אביב ואהבה מאוד את חוף הים. תמיד ישבה על כיסא נוח, הזמינה קפה במזנון הסמוך ועישנה סיגריות צרפתיות עתירות ניחוח זר. השכנה ברחוב המעלות, חנה, ידעה לספר שפרידה היתה פעם בחורה יפה מאוד. כמה סממנים של יופי עדיין נותרו, אבל בגיל 66 היא כמעט שלא חשבה על גברים.

גבר בגילה ניסה קצת לפלרטט איתה בקו 405 לירושלים. פרידה שלחה אליו את אחד מחיוכיה הנדירים והוא לא הבחין כלל בשיני הזהב שלה. הוא היה רופא עיניים בקופת חולים כך לפחות סיפר לפרידה. היא נשארה אדישה. מצידה הוא יכול להיות מובטל או פועל במחלקת הניקיון של העיריה. אבל האיש, מרקוס שמו, ידע לדבר פולנית, והצליח לעורר משהו אצל פרידה. אולי געגועים להורים חשבה לעצמה, או אפילו לאדם, הסטודנט הפולני ששכר חדר בביתם בוורשה. היא ניסתה להדחיק את אדם, שחדר לתוכה בכוח באחד הלילות שבו הוריה יצאו לקולנוע. גם יחסיה המאוחרים יותר עם קלמן, סטודנט יהודי עדין נפש וגוף, לא טשטשו את הטראומה. היא ידעה שקלמן, כמו הוריה, נספה במחנה המוות. אדם היה פרטיזן אמיץ ביחידה גרילה אנטישמית אבל גם אנטי נאצית ובסופו של דבר חוסל דווקא על ידי כוח הכיבוש הסובייטי.

פרידה היתה מותשת מתלאות חייה ורק מקץ שנתיים השיגה את הפרטים על מות יקיריה. הפגישה עם ישראל לא היתה קלה.

רק בירושלים מצאה מזג אוויר סביר מבחינתה. את דירת המרתף ברחוב המעלות רכשה בזול מאוד ומענק סוכנותי עזר לה להתבסס שם. היא קיוותה שלא תיאלץ לחפש דירה אחרת עד סוף ימיה. המרתף לא היה מואר די הצורך אבל היא התרגלה לזה במהירות. היא האזינה לרדיו הקטן שלה, וזה הספיק.

במשך הזמן גילתה את הספריות הציבוריות, קראה שם עיתונים וספרים והיתה די מעודכנת. היא הצביעה בעד מפלגות ימין, חרות, גח”ל והליכוד. פרידה הייתה חניכת בית”ר ואף שמעה בוורשה נאום מלהיב של מנחם בגין. במעוז שלהם דיברו הרבה על רצח חיים ארלוזורוב ועל הניצול הציני של הטרגדיה על ידי אנשי תנועת העבודה בראשות דויד בן גוריון.

בירושלים היא הלכה פעם לפגישה של אנשי בית”ר ברחוב הגידם אבל נבהלה מהשנאה כלפי שלטון מפא”י. כיוון שלא חייתה בארץ בתקופת המנדט הבריטי, היא שמעה אמנם על הסזון ואלטלנה אבל זה לא חלחל עמוק לנשמתה. היא היתה זקוקה מאוד לשירותי מדינת הרווחה, ולא התרשמה שאנשי הימין שלה תומכים בהם. בכל זאת הצביעה בעד בגין באורח כמעט אוטומטי.

דוקטור מרקוס וייס, כך קראו לאיש שפגשה בקו 405, הגיע לבקר אותה באחת השבתות של חודש אפריל. הוא היה הדור ומבושם, אולי קצת יותר מדי מבושם, והיא לא התלהבה מחיוכו השמנוני. הוא התנהג כמו מחזר פולני משנות ה-20, נישק אותה כמה פעמים על לחיה ותחב את ידו לתוך חולצתה. פרידה הדפה אותו בתקיפות, והוא חדל ממעשיו.

הנימוסים המהוקצעים שלו נראו לה מלאכותיים. מפעם לפעם הציץ במספר שעל זרועה. פרידה דימתה שהספרות אומרות לו משהו ואז צף בתודעתה השם “זיגמונד”. היא התחילה לרעוד ורופא העיניים הבחין בכך מיד.

זיגמונד וייס היה עציר פלילי פולני ולכן נהנה מזכויות יתר רבות במחנה. הוא היה ממונה על הצריף הגדול לגברים הסמוך לזה של פרידה. אמרו שהוא נהג באסירים בהגינות יחסית אבל בכל זאת הצליף בהם לפעמים, בעיקר כשאנשי האס.אס היו בסביבה. הוא היה קתולי לא אדוק במיוחד, ואין לדעת מה הביא אותו לארץ. פרידה חשבה שהרחובות מלאים ניצולי שואה, ומישהו כבר יזהה אותו. האם היה באמת רופא עיניים? היא ידעה היטב שהרופאים אינם בהכרח צאן קודשים.

פרידה הצהירה שהיא עייפה, ותגברה את הטיעון בפיהוקים ענקיים. האורח נעץ בה מבט קר, שמיד לווה בחיוך שחרת סופית בתודעתה את זיגמונד מהמחנה. הוא סוף-סוף יצא, “הבטיח”, לבקר שוב, והסתפק בנשיקה רפה על ידה של פרידה.

אחרי שהלך היא ישנה שעתיים ואחר כך הקיאה בשירותים. את שארית היום הקדישה לשיחות טלפון. איש בקופת חולים לא שמע על ד”ר מרקוס וייס וגם השם “מרקוס” לא היה מוכר. פרידה טלפנה למכר מפולין שהיה שוטר וחיבב אותה מאוד. הוא הזהיר אותה מאנשים כמו זיגמונד ואמר שיש לא מעטים כמוהו, אבל רובם יהודים. כאשר זיגמונד הקיש על דלתה מקץ שבועיים היא הציצה בעינית ולא פתחה את הדלת.

מקץ כמה ימים הוא המתין לה ברחוב וביקש ממנה לא לברוח או לקרוא לעזרה.

זיגמונד עזב את הארץ לצמיתות ואנחת הרווחה של פרידה היתה מהולה באכזבה, שהיא עצמה לא הבינה את פישרה.

מקור: חיים ברעם

תגובות | ומה יש לך להגיד על זה?
מצאנו ברשת
הודעות לתקשורת / תכנים שתורגמו משפות אחרות / הודעות יח"צ / מידע שמצאנו ברשת ואשר אנו סבורים שיש בו כדי לעניין את קוראי 'ישראלים'. לתשומת לבך, התוכן המובא במסגרת זו לא נבדק על ידנו והובא לפרסום As Is מקור התוכן (אם הובא מאתר אחר ברשת) מופיע בתחתית הפוסט. אם הנך בעל הזכויות על תוכן זה ומעוניין להורות לנו להסירו - אנא פנה אל מערכת האתר ואנו מתחייבים להסיר את הפוסט מהר ככל האפשר.