רותם בידס, הסטודנטית שיצירותיה הוסרו מתערוכה במכללת בית ברל לאחר שסיפרה בראיון ל’ידיעות אחרונות’ כי גנבה את הפריטים המוצגים מאושוויץ, התראיינה ל’מעריב המגאזין’ ואמרה: “לא גנבתי, אלא הרמתי מהרצפה. אפשר להגיד שזה נבע גם מדחפים רגעיים כאלה, של לחשוב על רעיון. ביצוע הפעולה של הלקיחה זה פחות העניין. בין החפצים לקחה בידס גם שלט חדש שהוצב באושוויץ־בירקנאו ומכריז כי אסור לקחת דבר מתוכו. “את השלט לקחתי כי זה נראה לי באמת עניין של חוש הומור”
כזכור, מכללת בית ברל נאלצה להסיר תערוכה המציגה פריטים ממחנה ההשמדה אושוויץ, לאחר שהסטודנטית שיצרה אותה – הודתה כי אספה במהלך ביקור בפולין פריטים שונים מאתר ההנצחה באושוויץ־בירקנאו והביאה אותם עמה לישראל. במכללת בית ברל החליטו להסיר את להסיר את עבודת הסיום של בידס מהתערוכה ומסרו בתגובה: גניבת פריטים ממחנה השמדה מצביעה על חוסר רגישות ציבורית ואי הבנה של המשמעות הפלילית של המעשה.
המעשה עליו התוודתה רותם בידס עורר סערה ציבורית ועתה, מספר ימים לאחר תחילתה של אותה סערה, היא מתראיינת שוב ואומרת: “אלה דברים שהיו על הרצפה, כביכול חסרי חשיבות כשלעצמם. אבן זו רק אבן. אלה לא דברים שנלקחו מהמוזיאון, זה נלקח מהשטח הפתוח. לגנוב ממוזיאון זה לא משהו שאני מתכננת לעשות אי פעם. לא גנבתי מתצוגה. טוענים שאני מבזה, שאני צריכה להיכנס לכלא, ועוד כל מיני דברים מחממי לב. אני לא מגיבה”.
התערוכה של בידס (27), סטודנטית לאמנות בשנתה האחרונה ללימודים ודור שלישי לניצולי שואה, נועדה להיות למעשה פרויקט הסיום שלה והייתה אמורה להיות פשוטה למדי: חדר אחד, ובו שולחן פשוט מכוסה מפת עור, ועליה חפצים ש”לקחה”, כלשונה, במהלך ששת ביקוריה במחנה ההשמדה הנאצי. לדבריה של בידס, היא לא ניסתה לזעזע או ליצור פרובוקציה, כפי שטענו נגדה, אלא רק שיחה.
בין החפצים שבידס לקחה מאתר ההנצחה ישנם אבן חסרת ייחוד, שבר זכוכית, אדמה בשקית, מעט מים, בורג חלוד ואפר של כלי מטבח שרופים. ההקשר הוא שטוען אותם במשמעות: המים, למשל, נלקחו מאגם שנאמר עליו כי הגרמנים נהגו להשליך למימיו אפר של גופות יהודים, והלבנה נלקחה ממבנה של אחת המשרפות במחנה. “מאחר שזו אבן, עניין אותי המקום הזה שהיא תופסת. משום שיודעים שהיא מאושוויץ, ממשרפה בעצם, פתאום יש לה מטען. זה מה שעניין אותי בדבר הזה כי זה הדבר עצמו, הקונקרטי, זה לא דימוי של זה. זה פשוט הדבר עצמו”.
לטענתה של בידס, היא לקחה מהשטח הפתוח שבאושוויץ־בירקנאו גם כף, אך זו אבדה. את מקומה תפסה בתערוכה כף שרכשה בקרקוב. כדי לחדד את העובדה שלקחה חפצים ללא אישור, לקחה בידס גם שלט חדש שהוצב באושוויץ־בירקנאו ומכריז כי אסור לקחת דבר מתוכו. “את השלט לקחתי כי זה נראה לי באמת עניין של חוש הומור”, היא צוחקת. “במקרה של הדברים האחרים קשה לי להסביר את הדחף של לקחת, אבל זה חלק מהמחקר שאני עושה בנוגע לזיכרון, שלי או שיש לאנשים. יש בזה עניין רגשי. זה שסבא שלי היה באושוויץ – זה לא מה שגורם לי להגיד: ‘אה, אז מותר לי לקחת’. נראה לי שזו ההתעסקות שלי בזיכרון – ההתייחסות שלנו כבני אדם לדברים עצמם, לקונוטציה ולדנוטציה של הדבר”.
במסגרת המיצג שהכינה לתערוכה, בידס עטפה את החפצים בצינורית דם שמחוברת לווריד האמיתי שלה כדי להמחיש שפה הכל אמיתי ואותנטי. “זה הדם שלי, זה אני, אני מנסה להכניס את עצמי לזה. אני רוצה לשאול שאלות כאלה ואחרות על דברים שקשורים לאסתטיקה ולתוכן של דברים. לראות דם בצינור יכול להיות יפה ואסתטי, אבל להבין שזה דם יכול להיות טיפה מחלחל. בגלל זה אני גם מקיזה דם. כל פעם אומרים לי: ‘תשתמשי בנוזל אדום, תשתמשי בנוזל אדום’, אבל עקרונית אני לא יכולה לעשות את זה”.
את מבינה את אלה שנפגעים מזה שלקחת דברים מאושוויץ?
“ברור לי, זה נושא כל כך נפיץ. אני לא מנסה לפגוע באף אחד, אבל בסוף, מה שונה האבן שלקחתי משם מאבן שאקח במדרשה שבה אני לומדת? אבן זו אבן. אבל פתאום לתת לה את המשקל הזה, על זה בדיוק אני רוצה לדבר, על איך הדברים מקבלים משמעות כל כך חזקה כשזו אבן משם. מותחים עלי ביקורת כי לקחתי אבן או חול, אבל הרי כשהיה מדובר בחיי אדם, אז השתמשו במספרים. כשמדברים על השואה, זוכרים רק 6 מיליון, את הפרגמנטים ולא את הדבר עצמו. על זה אני מדברת”.
למשפחה שלך זה הפריע?
“לא חזרתי הביתה ואמרתי: ‘היי אמא ואבא, תראו מה לקחתי מאושוויץ’. רק לפני כמה ימים סיפרתי להם. ההורים שלי יודעים שאני עושה את הדברים מתוך רגישות, מתוך כבוד ולא מתוך ביזוי של הנושא, אז נראה לי שהם כמובן תומכים בי. יכול להיות שזה קשה להם”.
“אם צייר משתמש בצבע, אז אני משתמשת בדבר הזה. הדבר הראשון שמעניין אותי במעשה של הלקיחה זה המטען שקיים לאובייקטים האלה, המטען עצמו והמטען הקונוטטיבי שלו אל מול הדבר שאין לו מטען”. הפעם הראשונה שבה בידס ביקרה באושוויץ הייתה לפני שלוש שנים, “כחלק מתנועת הנוער של הנוער העובד והלומד”, לדבריה. “הפעם השנייה שהגעתי לשם הייתה במסגרת סמינר קיץ של מוזיאון יהודי פולין”, היא מספרת. “החלטנו, קבוצה של פולנים, גרמנים וישראלים, ללכת לאושוויץ ביחד”.
מאז ביקרה במקום ארבע פעמים נוספות. בכל פעם כזו, הבריחה לתוך התיק שלה משהו קטן אחר. תערוכת סיום עוד לא הייתה במחשבה אז, רק דחף לא ברור באופן אירוני, התערוכה שאמורה הייתה לגרום לאנשים לדבר על השואה – מעודדת עכשיו שיח אחר לגמרי. “אני מקבלת תגובות חריפות”, בידס אומרת. “לא רק שזה לא נעים, זה כאילו חוטא למטרה שלי. אומרים לי: תראו מה היא מנסה לעשות בגיחוך, מנסה להגיד שזו אמנות, וזה מפספס את כל הכוונה. אני יודעת שזה נושא קשה, אבל אם זה לא ייגע בנושא הזה, אז מה כן ייגע?”
