בקהילות מזרח אירופה נהגו לחגוג במסגרת חגיגות הפורים את ה”פורים שפיל” – הצגת פורים שבטאה את שמחת החג. חג הפורים המסמל את היפוך הגורל ממצוקה פיזית קשה לגאולה, שימש מקור השראה לחגים מקומיים שנקבעו לציון אירועים בהם נצלו היהודים ממצוקה.
ימים אלו כונו “פורים בגלויות”. בתקופת השואה, כאשר לא נתאפשר לחוג את החגים כפי שנהוג היה בטרם פרוץ המלחמה, התרכזו המאמצים לציין את הפורים סביב התקווה להיפוך הגורל.
רבים נהגו להשוות בין היטלר, שהיווה איום ממשי על קיומו הפיזי והתרבותי של העם היהודי, להמן.
ניצחונם של מרדכי ואסתר על גזירת המן, הפיח תקווה לנצחון עתידי על היטלר והמשטר הנאצי.
הסכנה שבקריאת המגילה ובהכאת המן הייתה קיימת תחת הכיבוש הנאצי, יחד עם זאת הבחירה וההתעקשות לקיים את קריאת המגילה ומצוות החג, מדגישים את התקווה שהיתה ליהודים בתקופת השואה.
אז איך חגגו היהודים בגטו?
מאת: פז רובינזון | MA VE ZE
פורים בשבילנו הוא חג ההשטות, חג המסיבות, האלכוהול, התחפושות, הבילויים ולמעשה החג הכי מהנה ושמח שקיים בין חגי ישראל. לפני מספר שנים, ממש לפני חג הפורים נפגשתי עם מספר ניצולי שואה למטרת איזה פרויקט שעשיתי לשיחה שאותה הקלטתי. במהלך השיחה עברה לי בראש השאלה – איך לעזאזל היה אפשר לחגוג את פורים בשואה? איך אנשים שמוקפים ברעב, במחלות, בעצב, בסבל ובמוות יכלו פתאום בחג הפורים להעלות חיוך על פניהם ולחגוג את החג שלמעשה זוהי מצווה לחגוג אותו. לשאלה הזאת התנדב לענות משה, אחד מניצולי השואה איתם שוחחתי, שסיפר סיפור מרגש ומקסים על “פורים בשואה” במחנה “דכאו”.
משה סיפר שהיה במחנה ביחד עם אביו, חיים, שהיה רב וידע את כל התאריכים בלוח העברי בעל פה. באחד מן הימים משה ואביו אכלו כמו בכל יום את “ארוחת הבוקר” העלובה שכללה פרוסה לחם אחת עבשה, חתיכת מרגרינה ומים חומים שכונו “תחליף קפה”. משה סיפר שלאחר ארוחת הבוקר הוא זוכר שאביו יצא אל השלג והתחיל לצעוק: “המן לגרדום! המן לגרדום!”. על ראשו של אביו היה כתר נייר חום שהכין משק מלט ולגופו שמיכה שעליה הוא הדביק גזרים של כוכבים שהכין מאותו שק. עשרות אנשים נעמדו מסביו לאביו שהתחיל לרקוד ולשיר: “אני אחשוורוש, אחשוורוש, מלך הפרסים”.
משה היה בטוח שאבא שלו יצא מדעתו כפי שקרה להרבה מאד אנשים כתוצאה מהרעב ומהתנאים הקשים עד שהוא צעק ביידיש: “יידן, ווס איז מי אייך?” (יהודים, מה קורה לכם?) והמשיך ואמר: “היום פורים, בואו נעלה פורים שפיל!” (מחזה לפורים).
אביו של משה, חיים, חילק את התפקידים בין הצופים: אסתר המלכה, מרדכי, ושתי והמן. משה קיבל את תפקידו של מרדכי ובסופו של דבר כולם רקדו בשלג. כך הם העלו “פורים שפיל” בדכאו.
פה לא מסתיים הסיפור, אביו של משה הבטיח לו ולאנשים הנוספים שיקבלו באותו יום גם משלוח מנות, מה שנראה להם בלתי סביר בעליל. בדרך נס, באותו יום אחר הצהריים, הגיעה משלחת של הצלב האדום הבינלאומי למחנה. זו הייתה הפעם הראשונה שהם טרחו לעשות משהו בעניינם. למרות ההתעלמות במהלך השנים, הם קיבלו אותם בזרועות פתוחות, משום שהם הביאו להם את “משלוח המנות” שאביו של משה הבטיח.
משה מספר שכל אחד מהם קיבל חבילה שכללה פחית חלב מרוכז וממותק, טבלת שוקולד קטנה, קופסה של קוביות סוכר וחפיסת סיגריות. השמחה הייתה עצומה, מספר משה, הם גוועו ברעב ולפתע פתאום, בפורים, קיבלו מתנות משמיים.
תחזיתו של אביו של משה התגשמה במלואה. חודשיים לאחר מכן הובל המן/היטלר אל הגרדום, וירה בעצמו בברלין והם ניצלנו בידי הצבא האמריקאי בשני למאי, 1945.
משה סיפר שבמהלך כל השנים מאז, פורים היה החג האהוב עליו והוא ציפה לחג במהלך כל השנה. גם כשעבר את גיל ה-80 עדיין התחפש וחגג כמו אחרון הצעירים בזכות ה”פורים שפיל” הבלתי נשכח בדכאו.
אז יאללה תצאו, תבלו, תחגגו ותהיו מאושרים מזה שאנחנו בחיים, בחיים שהם יחסית טובים, גם אם קשה לקנות דירה, גם אם לא מתפרנסים מי יודע מה, גם אם אין זוגיות וגם אם גררו לכם את האוטו, כי כמו הסיפור של משה, היו ימים שבהם ליהודים היה הרבה יותר קשה ועדיין, למרות הכול, חגגו ושמחו בשביל לשמור על השפיות.
חג שמח!
