ראשי>המגאזין>כך הפכתי לאמא פולניה
המגאזין

כך הפכתי לאמא פולניה

המון שנים סבתא שלי בישלה אוכל מתוק והכחישה בהתמדה את האשמה שהיא מבשלת עם סוכר. “מה פתאום סוכר?”, היא הייתה נעלבת, וזה היה הסימן להרפות, כי פולניה נעלבת זה לא טוב בכלל. רק זמן קצר לפני מותה היא השלימה לנו את המשפט החסר: “זה לא סוכר, זו ריבה!”.

תמר אלפיה

אני נזכרת בריבה של סבתא בכל פעם בה אני מוסיפה סילאן לאוכל של הילדים שלי, ובכל פעם בה אני מתבלת בדבש. אנחנו אולי מתוחכמות יותר היום, אבל המהות נשארת אותה מהות. את לא צריכה לרוץ אחרי הילד שלך עם סוודר כדי להיות אמא פולניה, כי עצם העניין הוא הריצה, הבדיקה, הנוכחות. אמא פולניה תשאל יותר מדי, תשחרר פחות מדי, תביע יותר מדי דיעות ותחווה יותר מדי דאגות. אם פעם הבטתי בחלק הפולני שבי בצער, הרי שהיום אני כבר מצליחה לקבל אותו קצת יותר. דור שלישי לרגשות אשם, דור שלישי ל”לא נעים לי”, וכן, נעים מאוד, גם אני אמא פולנייה.

1. כל הפולניות מוורשה. גם כאלו שלא

הפולנייה הראשונה בחיי הייתה סבתא שלי, נצר גאה לשושלת ארוכה של נשים קשות לב וחדות לשון מוורשה. הנה טמונה לה אבחנה קטנה לגבי פולניות: כולן מוורשה, גם אלו שלא. סבתא שלי למשל הייתה מכפר קטן, 70 ק”מ מוורשה. אבל מי סופר. זה בעייתי להיות בת כפר פולני, ועוד כזה ששמו מתחרז נהדר עם המילה פלוץ, ולכן הבחירה המובנת מאליה בוורשה במיקומה הרחב. 70 קילומטרים בלבד! מה שלא שיכנע וורשאיות אמיתיות. אם את בת כפר, את בת כפר, ושום דבר לא יעזור לך. בוץ מטאפורי של חזירים לעד ידבק בעקבייך.

2. התקרבת לבן שלי? לנצח תהיי “האישה ההיא”

סבתא שלי הייתה אכן פולנייה, ועל כך תעיד אמא שלי, שלמרות שהייתה נשואה למשפחה במשך המון שנים, לנצח הייתה בשביל סבתא שלי “האישה ההיא”. אמיתי, עם יד על הלב. למה הכוונה ב”האישה ההיא”? לעניות דעתי הבלתי נחשבת (בפולנית אנו נוהגות להעלב מראש, ליתר ביטחון) הכוונה לכל מי שמעיזה להתקרב לבן שלך ולגרום לו לעשות מעשים בלתי מתקבלים על הדעת, כמו להתחתן ולעזוב את הבית לפני גיל ארבעים.

בכל פעם בה סבתא שלי באה לבקר אמא שלי הייתה מקדימה אותה ומניחה שערה דקיקה בפתח כל מגירה בארון הבגדים שלה, כדי לראות מה נפתח ומה נבדק. זה נתן משמעות חדשה לגמרי לביטוי: “שלא תיפול אף שערה משערות ראשה” ולמותר לציין ששערות ראשה של אמא שלי נפלו גם נפלו.

3. הכלי החזק של הפולנייה: אשמה

הפולנייה השנייה בחיי הייתה האמא של החבר הראשון שלי, למרות שהיא הייתה מעדה לא וורשאית בעליל. הפעם אני הייתי בתפקיד “האישה ההיא”, למרות שהייתי ילדונת תמה וברה. היא שנאה אותי עוד לפני שהיא ידעה שאני קיימת, האמא של החבר הראשון שלי, כי היא לא יכלה לסבול את הרעיון שלבן שלה תהיה אישה אחרת. הם היו כל כך צמודים, האמא של החבר הראשון שלי ובנה, עד שאוטוטו הם היו מתחתנים בעצמם, והנה באתי אני וקלקלתי את הכל.

זו הייתה התקופה בה למדתי שהרגש החזק ביותר בעולם הוא אשמה. כן כן, לא אהבה ולא שנאה: אשמה טהורה – ואתם שולטים בילד שלכם לתמיד. מבחוץ זה נראה כמו אהבה, מבפנים – בלגן שלם של הזדקקות, תלות ומניפולציה, ברוטב של צער ושברון לב.

4. הרגע שבו הבנתי: על גופתי הילד שלי יתחתן

יש כמה אמירות על אמהות פולניות – וכולן נכונות. למשל, שאמא יש רק אחת, וטוב שכך; שאין בדיחות על פולניות, כי הכל אמת שהחתן הפולני המושלם הוא יתום (מודה, אכזרי במיוחד); או שיש פולנייה קטנה בכל אחת מאיתנו, לא חשוב איזו עדה, והיא מתעוררת ברגע שבו אנו הופכות לאימהות.

בתור מי שסבלה לא מעט מאמהות פולניות, מעולם לא חשבתי שאהפוך לאחת כזאת בעצמי. אז חשבתי. את תהליך הפיכתי לאמא פולניה השלמתי כשבני היה בן ארבעה חודשים. היינו בחתונה, וזו הייתה היציאה הראשונה שלנו לבד מאז הלידה. ישבתי ליד השולחן והתגעגעתי לבן שלי נורא. האמא של החתן הייתה אישה חביבה ולא פולנייה בעליל, מה שהיה ברור מכך שהיא עלתה לבמה יחד עם שלל חברותיה כשהן עומדות בחצי גורן ושרות בקנון גבעטרוני מודגש את השיר “עוף גוזל” לחתן הסמוק. זה היה מקסים, באמת, ואני ישבתי שם כשהדמעות חונקות את גרוני, ובלבי ההבנה המוחצת והחותכת מכולן – שהילד שלי אף פעם, אבל אף פעם, לא יתחתן. אני לא אתן לו. על גופתי.

5. אף אחת לא תחנך את הבנים שלי. חוץ ממני

כי כן, עוד לא נולדה הקורבע שתתחתן עם הבן שלי, ואת זה אני אומרת בתור אמא לשני בנים ובת בכורה שבכלל נולדה לפניהם. אבל לה אני לא דואגת. היא תתחתן ותמשיך לי את השושלת

6. זכרו: לא כדאי להעליב פולניות

לפני שאנחנו מתפנים לטוקבקים, אני רוצה רק לציין שלא כדאי, אבל באמת לא כדאי, להעליב פולניות. הנשק העיקרי של פולנים באשר הם הוא ההעלבות. אתם כבר יודעים שכדי שפולני יעלב, אפילו לא צריך להעליב אותו. אצלנו בוורשה אם את נעלבת, חובתו המוסרית של העולם היא לפייס אותך. ואכן, ילדים של פולניות, בני זוג או חברות קרובות מבלים נתח נכבד מחייהם הבוגרים בשיפוי פני הפולנייה הנעלבת, עד שנמאס להם או עד שהם הולכים לעולמם. מה עושים נגד זה? בעיקר נמנעים. הולכים על קצות האצבעות. באמת, למה להסתבך איתנו.

 

תמר אלפיה כותבת על הורות, מנחת הורים ואמא לשלושה ילדים.

 

 




תגובות | ומה יש לך להגיד על זה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.