הנתון המדהים ביותר בדוח השנתי לשנת 2018 על מצב החינוך של ארגון המדינות המפותחות (OECD), עולה מתוך ההשוואה בין תכניות הלימודים הנהוגות במדינות השונות: כמה שעות לימוד מושקעות בבתי הספר היסודיים ללימודי דת? ובהשוואה בין פולין לישראל – הנתון בהחלט יפתיע אתכם.
על פי נתוני מצב החינוך של ארגון המדינות המפותחות (Education at a Glance), כ-14 אחוזים מזמן הלימודים בבתי הספר היסודיים בישראל מוקדשים ללימודי דת. פי שלושה מהנהוג בשאר המדינות. אמנם גם במדינות אחרות לומדים דת, אלא ששם ההיקף הוא מצומצם בהרבה, או שהוא נתון לבחירה של בתי הספר או ההורים.
האתר “שיחה מקומית” ניתן את הדו”ח ובעיקר את הפרק הבוחן את תכנית לימודי החובה בחינוך היסודי, ומהניתוח עולה כי בהשוואה בין המדינות, המאפיין הבולט הראשון של תכנית החובה בישראל הוא שהיא לא נגמרת. הכול חשוב בעיני משרד החינוך, על הכול המשרד מחליט, ודבר אינו נתון לשיקול דעתם של בתי הספר, ההורים או התלמידים עצמם. תכנית החובה בבתי הספר היסודיים כוללת 959 שעות לימוד בממוצע בכל שנה, שהן 160 שעות בשנה יותר מאשר היקף תכנית החובה בממוצע המדינות. זה לא בהכרח שילדי העולם לומדים פחות, אלא שהם לא לומדים תכנית אחידה ומחייבת מטעם המדינה.
האתר מציג לשם השוואה את אסטוניה ופולין, שתי מדינות שערכו רפורמה מוצלחת במערכת החינוך שלהן, והן בין המדינות שהניבו את השיפור הגדול ביותר בהישגים, במהלך השנים האחרונות. למשל, במבחני פיז”ה לשנת 2015 באוריינות מדעים, תלמידי אסטוניה במקום השלישי ופולין במקום ה-22 (מבין 70 מדינות שנבדקו), עדיין מעל ממוצע כלל המדינות. תלמידי ישראל ממוקמים מתחת לממוצע, במקום הארבעים!
מהניתוח שמציג גיל גרטל עולה כי אין קשר בין משך הלימודים להצלחה. למרות פערי ההישגים לרעת ילדי ישראל, הם לומדים שלוש מאות שעות יותר בכל שנה מאשר בפולין.
הדתה או שמדתה?
השאלה הבאה היא מה עושים עם כל כך הרבה לימודי חובה בבית הספר היסודי? מה כל כך חשוב למדינה “להנחיל” לילדיה, שהיא לא מאפשרת בחירה לבתי הספר או לתלמידים עצמם? התשובה מתבררת מתוך ניתוח מרכיבי תכנית הלימודים, לפי תחומי הלימוד השונים. כיוון שבכל מדינה לומדים מספר שעות שונה, הנתונים מובאים באחוזים: כלומר, מה החלק היחסי של כל תחום דעת מתוך תכנית לימודי החובה בבית הספר היסודי.
ההבדל הבולט ביותר הוא בלימודי הדת. 14 אחוזים מתכנית החובה של ילדי ישראל הצעירים מוקדשת ללימודי דת, פי שלושה מאשר בממוצע המדינות. כפי שניכר בתרשים, עודף לימודי הדת בישראל בא על חשבון חלקם של החינוך הגופני ונושאים רב תחומיים. בעוד שבכל העולם סדר החשיבות הוא: שפה, מתמטיקה, נושאים רב תחומיים, אומנות, מדע, חינוך גופני, חברה ורק בסוף – דת. הרי בישראל סדר העדיפות הוא כמעט הפוך: שפה, מתמטיקה, דת במקום השלישי ורק אחר כך: אומנות, מדע, חברה, חינוך גופני ורק בסוף נושאים רב תחומיים, שהם בעצם ההתייחסות האמיתית לעולם הממשי שמחוץ לכיתה.
הנתון המפתיע הוא שבפולין, מדינה שמרנית שכמותה, כלל אין לימודי דת חובה מטעם המדינה, כך גם באוסטרליה, איסלנד, אסטוניה, ארה”ב, הולנד, סלובניה, פורטוגל, צ’כיה, קוריאה, קנדה, שוודיה ושוויץ.
זה לא אומר שבכל המדינות האלה אין חינוך דתי. זה אומר שבכל העולם לימודי הדת הן לבחירת הקהילות, בתי הספר או ההורים, ואילו בישראל ילדים לא יכולים להימלט מחינוך דתי, לא משנה מי הם הוריהם, ובמה הם מאמינים.
כמה משקיעים בחינוך?
כלומר מדובר בשני מצגי שווא. באחד ישראל מציגה עצמה כמי שמגדילה כל הזמן את ההשקעה בחינוך, אבל יחסית לתמ”ג שלה דווקא היתה ירידה. בשני נראה כאילו ההוצאה לחינוך בישראל גדולה ומספיקה, אבל בחישוב לתלמיד היא משקיעה מעט מדי.
