“מפלצת הזיכרון”: ספר טיסה קודר ויעיל לפני המסע לפולין

לישי שריד יש נטייה לסגנון תיאור תכליתי, אפילו אפרפר, ומשיכה לדמויות כביכול אפורות, אנשים בינוניים, בלתי מתבלטים או חסרי כוח, שמתנגשים עם כוחות מערכתיים גדולים מהם. בספרו “גן נעמי” (2013) השילוב הזה עבד לטובה והחמיא לסיפור העלילה, על גננת ישראלית שגן הילדים שלה עומד להימחק לטובת פרויקט נדל”ן רווחי. ב”השלישי” (2015) שריד ביקש לתאר את המדינה הישראלית כהתגשמות הסיוט של ליברל חילוני, כלומר כהתגשמות פנטזיה על כוח יהודי מוחלט. הוא לא ויתר על אף מרכיב בחבילה הדיסטופית הזאת – רצח עם, הקמת בית המקדש השלישי, חידוש מוסדות המלוכה והכהונה, שילוב של קורבנות והיי־טק. יומרה כזאת מצריכה מיומנות ספרותית שתמחיש את האימה ותהפוך את התוכחה הפוליטית הגלויה למציאות חיים אמינה, חיה. אבל שריד, כך נראה, לא התעניין בגיבוש שפה אסתטית כזאת – והספר יצר בעיניי רושם פלקטי או בוסרי.לרומן החדש שלו אפשר להתייחס כאל וריאציה של ספרו הקודם. למרות התדירות שבה שריד מפרסם, יש משהו ממוקד יותר ב”מפלצת הזיכרון” – סיפור ארוך בן 136 עמודים. גם בו בולטים ההיבט הכמו־פובליציסטי בפרוזה של שריד, מסגרת ההתייחסות האקטואלית, הכמו־עיתונאית. הכותרת עצמה, “מפלצת הזיכרון”, שקשורה למקצועו של גיבור הסיפור, היסטוריון שואה צעיר המתמחה בחקר מנגנוני ההשמדה הנאצית – היא ביטוי לרצון לעורר דיון, למשוך תשומת לב.

הגיבור מעוצב כטירון בתעשיית השואה העכשווית. בתור אב צעיר שצריך להתבסס כלכלית, הוא מדריך טיולים של בני נוער לפולין; מלווה את שר התחבורה שקופץ למחנות עם כיפה לצילום עיתונות מהיר; מייעץ לגורמים שונים שמעוניינים להשתמש בשרידי המחנות כסט צילום או כמגרש משחקים ממוחשב. ארכיאולוגים, צה”ל, הפקת קולנוע אירופי, חברת מציאות מדומה – כולם שולחים יד לצלחת השחורה הזאת, ונעזרים בגיבור כדי להמחיז סוגים שונים של תיאטרון שמדבר בשם המתים.

כמו ב”השליש”‘, גם כאן הסיפור מעוצב כדו”ח וידויי, פסיכולוגי, כמו פקידות, שנמסר מפי: הצעיר חסר הייחוד שדיבוק נכנס בו. איש המשימה הטכנית שהופך לחלק מהמכונה ומשמיד את עצמו. הספר כתוב כפנייה ישירה ליו”ר יד ושם, כפטרון מרוחק של הגיבור. סופר־כהן־בן מלך עם מאפיינים דומים עמד בלב ספרו הקודם של שריד – דמות התלמיד הצייתן שמכיר את נבכי המכונה לפרטיה, ובאמצעותו הכשלים והחולי יוצאים לאור. אלדד יניב, בדרכו, מגלם תפקיד כזה בזירה הפייסבוקית. ומי יודע, אולי ארי הרו יגלם תפקיד דומה בבית המשפט.

כפי שניכר בכותרת הבומבסטית של ספרו, שריד לא בוחל בתבניות סיפור מוכרות ואפקטיביות. ובכל זאת, על הסיפור הולך ומשתלט משהו מעודן ואמין יותר ככל שהוא מתקדם, שמשתלב גם עם התהליך הפסיכולוגי שהספר מבקש לתאר – ההתחרפנות הצפויה, המוצהרת מראש, של הגיבור, שכותב לאח הגדול מתוך הכאה על חטא, כמבקר של הממלכה שעוד מקווה לזכות שוב בחסדו.

הגיבור של שריד אומר כביכול את המובן מאליו בכל הנוגע לאופן שבו השמדת היהודים במלחמת העולם השנייה הפכה בימינו לתעשייה, למכרה זהב פוליטי, קרייריסטי, עיתונאי, אקדמי, מסחרי. מחנות המוות עומדים בהקבלה לתיאור המקדש המודרני בספרו הקודם של שריד, אלא שהפעם הוא לא צריך לתאר מציאות מדומיינת – רק לתאר כמעט ביובש את הידוע והמוכר. דווקא באמצעות עולם התרחשות ריאליסטי, מקצועי, שריד מצליח לגעת באופן אמין בהוויה פנטסטית. לתאר דבר מוכר כהזיה מרתיעה, כמשחק מחשב (“עקרתי זהב מפיה של גופה והכנסתי אותו לתיבה, עברתי להיות גרמני והצלפתי ביהודי בשוט מעור”).

בלי להיכנס לניואנסים פסיכולוגיים מורכבים בדמותו של הגיבור, שריד נעזר בו כדי לתאר כיצד בני נוער במסעות לפולין משתאים מהיעילות והנחישות של המנגנון הנאצי. במקביל לתהליך ההשחתה שעובר הגיבור עצמו, שריד משתמש בו כעד, כהיסטוריון, כמין כתב טלוויזיה, כדי לטעון שהחשיפה ל”מנגנון המוות” מחזקת אצל תלמידים וחיילים שנאה לחלשים, למיעוטים: “שמעתי אותם… עטופים בדגלים ולוחשים, ערבים, ככה צריך לעשות לערבים”. ההשמדה התעשייתית הופכת לבידור נוסח “משחקי הכס”. הכוח מתפרש כסטייל.