מריה רושאק, חסידת אומות העולם, מתה במנזר בקרקוב בשיבה טובה. במלחמת העולם השנייה שירתה במנזר בליטא, שפתח את שעריו בפני פעילי מחתרת יהודים. “החיים יפים, אבל קצרים מדי”, אמרה פעם
הנזירה מריה רושאק, שכונתה בפולנית “האחות צציליה”, האריכה ימים. בשבוע שעבר היא מתה במנזר בקרקוב בגיל 110 שנים ושבעה חודשים. רושאק אמנם לא היתה האדם המבוגר ביותר בפולין (התואר הזה שמור לאשה בת 112) וגם לא הנזירה המבוגרת ביותר בעולם (בתואר נושאת צרפתייה בת 114), אבל ככל הנראה היתה האדם המבוגר ביותר מבין 27 אלף חסידי אומות העולם, שסיכנו את עצמם כדי להציל יהודים בתקופת השואה.
היא נולדה במארס 1908 בכפר קטן ליד פוזנן, באזור שהיום נמצא במרכז־מערב פולין ואז היה חלק מהקיסרות הגרמנית. בצעירותה למדה בבית הספר הממשלתי למסחר ותעשייה, ובגיל 21 הצטרפה למנזר דומיניקני בקרקוב, שם היתה לנזירה. ב–1938 נשלחה עם נזירות אחרות לווילנה כדי להקים שם מנזר קטן, שמנה תשע נזירות, בקולוניה וילנסקה.
ב–1941, לאחר הכיבוש הגרמני, פתח המנזר את שעריו בפני יהודים. “המנזר השקט, המבודד, היה באותם הימים שביב האור היחידי שנגה במחשך הכללי — המקום היחיד בו מצויים אחווה ולב אנושי”, כתבה רוז’קה קורצ’ק בספרה, “להבות ואפר”.
ביוזמתה של אנה בורקובסקה, אם המנזר, מצאו בו מקלט 17 יהודים, חברי תנועות חלוציות־ציוניות. ביניהם היו אבא קובנר וחייקה גרוסמן, ששרדו את המלחמה ועלו לארץ, לצד אריה וילנר, חבר הארגון היהודי הלוחם, שנהרג בהמשך במרד גטו ורשה, ואדק בורקס, איש השומר הצעיר, שנרצח בהמשך בטרבלינקה.
למרות השוני העצום בין הנזירות הנוצריות האדוקות ליהודים החילונים מהתנועות השמאלניות, נוצרו ביניהם קשרים חמים. החלוצים מצאו מקלט בטוח בין חומות המנזר. הם עבדו עם הנזירות בשדה והמשיכו בפעילותם הפוליטית. לאם המנזר הם קראו “אמא”, בעברית.
“תשע אחיות קטנות במסגרת זהב, מזהירות באור פנימי”, כתב קובנר בפואמה “אחותי קטנה” על אחיות המנזר, ובהן רושאק. שם, בין כותלי המנזר, התגבשו בראשו של קובנר, ממנהיגי השומר הצעיר בווילנה, הרעיונות למרד בגטו. באחד מתאי המנזר כתב את הכרוז המפורסם “אל נלך כצאן לטבח”, שכלל את המשפטים הבאים: “היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור. נכון, חלשים אנו וחסרי מגן, ואולם, התשובה היחידה לאויב היא התנגדות!” קובנר הדפיס את הכרוז במנזר, קרא אותו באסיפת התנועות החלוציות בווילנה והפיץ אותו בגטו.
החבורה של קובנר עזבה את המנזר בסוף 1941 וחזרה לגטו כדי להקים שם מחתרת. בורקובסקה ניסתה להניא אותם מלעשות זאת, אך לשווא. שבועות אחדים לאחר שחזר אל הגטו נקרא אבא קובנר לשער. בורקובסקה חיכתה לו שם והודיעה כי ברצונה להצטרף אל היהודים בגטו. “אלוהים נמצא בגטו”, אמרה. “קובנר סירב לה. כששאלה מה נחוץ להם ענה קובנר — אולי בהתרסה — כי הם זקוקים לכלי נשק”, נכתב באתר יד ושם. וכך הנזירה, שהיתה מחויבת לחיים רוחניים ולא אלימים, היתה זו שהבריחה את הרימונים הראשונים לגטו.
ב–1943 הנאצים עצרו אותה וסגרו את המנזר. רושאק שבה בהמשך למנזר בקרקוב, שם מילאה תפקידים שונים, ביניהם נגינה בעוגב ואֵם המנזר. בורקובסקה, מנגד, התירה את נדר הנזירות ועברה לוורשה.
בעקבות פנייתו של קובנר ליד ושם הוענק לאם המנזר ולשש נזירות נוספות, בהן רושאק, תואר חסידות אומות העולם. קובנר ביקר אצל שתיהן בפולין. כשפגש את בורקובסקה תהתה “מדוע מגיע לי כבוד כזה?” הוא השיב לה, “את אנה של המלאכים” והסביר: “בימים שהמלאכים הסתירו פניהם מאתנו, היית עבורנו אנה מן המלאכים, לא מן המלאכים שאנו בודים אותם מלבנו, אלא מן המלאכים שבונים את חיינו לנצח”.
בורקובסקה מתה ב–1988. גם יתר הנזירות שלה, שהוכרו כחסידות אומות העולם, מתו ברבות השנים. רושאק, האחרונה מהן שנותרה בחיים, האריכה ימים עד לשבוע שעבר. כשנשאלה על הסוד לאריכות ימים השיבה: “צריך להתפלל וללמוד שפות”. לצד שפת אמה, פולנית, היא דיברה אנגלית, גרמנית, צרפתית ולטינית. בהזדמנות אחרת אמרה: “החיים יפים, אבל קצרים מדי”.
