ליאופולד קוזלובסקי, ניצול שואה, ניגן לנאצים תמורת אוכל, ונלחם כפרטיזן עם אקורדיון ורובה. אחרי המלחמה נשאר בפולין, והחייה מחדש את המוזיקה היהודית, שאותה היטלר לא הצליח להשמיד, לדבריו
עופר אדרת | פורסם באתר הארץ
“המוסיקה הצילה את החיים שלי”, אמר המוסיקאי היהודי ליאופולד קוזלובסקי בראיון ל”הארץ” ב–2012. “הייתי במחנה, בגטו וביער. המוסיקה נתנה לי כוח. היטלר השמיד את היהדות, אבל לא את המוסיקה. היא חיה לנצח”.
קוזלובסקי אהב את הכינוי “הכליזמר האחרון של גליציה”, שדבק בו בפולין. “אני הכליזמר האחרון שנשאר אמיתי ועם נשמה יהודית”, הסביר. “האחרים הם חדשים, עם אקורדים והרמוניה אחרים. הם מתיימרים להיות כליזמרים, אבל עושים מוזיקה מודרנית”. “מוסיקה יהודית אמיתית היא לא מנגינה, אלא סיפור. הסיפור של מה שבלב”, הסביר.
הוא נולד ב–1918 למשפחת קליינמן בעיירה פרמישלאן (פשמישלאני) ליד לבוב, שהיתה אז בפולין והיום נמצאת באוקראינה. סבו מצד אביו, פסח ברנדויין, היה כליזמר מפורסם. 14 ילדיו, ובהם צבי, אביו של ליאופולד, היו אף הם מוסיקאים. “הם הופיעו אפילו בפני הקיסר פרנץ יוזף”, התגאה. לתהילת עולם זכה דודו, נגן הקלרינט נפתלי ברנדויין, שהיגר לארה”ב ונודע שם כ”מלך הכליזמר”. אחיו של קוזלובסקי, יצחק־דולקה, היה כנר. “לו היה חי היום, היה בעל שם עולמי”, אמר. אביו שינה את שם משפחתו לקליינמן, שמה של אמו. קוזלובסקי שינה אחרי המלחמה את השם פעם נוספת, לשם שליווה אותו עד יומו האחרון.
עיירתו, שטעטל טיפוסית, נכבשה על ידי רוסיה ב–1939, ובקיץ 1941 נכנסו הגרמנים בשעריה. קוזלובסקי, אביו ואחיו ברחו. הם הגיעו עד פאתי קייב והתחבאו בבית קברות. לילה אחד זיהו אותם הגרמנים. “אבא שלי ביקש מהם רשות לנגן משהו לפני שיהרגו אותנו. לאט לאט ראית איך הרובה שלהם יורד למטה. הגרמנים לא יכלו לירות בזמן המוסיקה”, סיפר. בהמשך שבו לפרמישלאן. בסוף 1941 הורה הגסטאפו לכל היהודים המבוגרים להיאסף בכיכר. “אבי הלך יחד עם עוד 360 יהודים. הובילו אותם ליער וירו בכולם”, סיפר. אמו של קוזלובסקי נרצחה זמן מה לאחר מכן.
בין קיץ 1943 לחורף 1944 קוזלובסקי ואחיו הצטרפו לפרטיזנים והסתתרו ביערות. בהמשך נרצח גם אחיו, בידי אוקראינים. קוזלובסקי המשיך לנגן חרף הטרגדיה. הוא שהה בכמה מחנות עבודה באזור לבוב. בקורביצה נתן לקצין נאצי שיעורים בנגינה באקורדיון בתמורה למזון. ביאקטורוב אילצו אותו הנאצים לחבר מנגינה, “טנגו מוות”, ולנגן אותה בעת שיהודים הובלו אל מותם. גם ביערות הוא ניגן, כפרטיזן. “נשאתי אקורדיון לצד הרובה”, אמר.
בהמשך הצטרף לארמיה קריובה, המחתרת הפולנית, ולאחר מכן לצבא פולין, והשתתף בשחרור ברלין. אחרי המלחמה התיישב בקרקוב, שם למד מוסיקה. במשך כרבע מאה היה המנהל המוסיקלי והמנצח הראשי של תזמורת שהקים בצבא הפולני, שבו התקדם עד דרגת קולונל. ב–1968 נושל מתפקידו בידי המשטר הקומוניסטי. אחר כך עבד כמנהל מוסיקלי של התיאטרון היהודי בוורשה, ניהל תזמורת צוענית, היה מנצח תזמורות, פסנתרן ומלחין, וכתב מוסיקה לסרטים ולמחזות, בהם “רשימת שינדלר”. בסרט זה גם שיחק.
עם השנים נהפך לסמל לתחיית התרבות היהודית בפולין, ולנושא הדגל של שימור מוסיקת הכליזמרים גם לאחר שפולין התרוקנה מיהודיה. “אני מרגיש כאן טוב מאוד. אני מפורסם, כולם יודעים מי זה ליאופולד קוזלובסקי — מהנשיא ועד לתינוק. יש לי הכל, יותר מלגויים”, אמר. עוד הוסיף: “באדמה הזו שוכבים אבי, אמי, אחי — כל המשפחה שלי. אני לא יכול לעזוב אותם”.
את חברי הלהקה שלו לימד לשיר ביידיש. “הם לא יהודים, אבל יש להם יהדות בלב”, אמר. את תלמידיו לימד להרחיק את ספרי התווים ולקרב את כלי הנגינה. “התווים במוסיקה יהודית הם בלב. הוא יאמר להם איך לנגן”, הסביר. “אין פרופסור בעולם שיכול ללמד אותך להיות כליזמר. כליזמר צריך להיוולד כך. הוא צריך ללמוד את זה בבטן אמו, להיזון מתחושת הכליזמריות”, הוסיף בראיון לסרט “הכליזמר האחרון”. “המוסיקה היא הנקמה שלי. היא חיי”, אמר. הוא נפטר החודש בגיל מאה, הותיר בת, ונקבר בבית הקברות היהודי החדש בקרקוב.
