מוצאי שבת, קונצרט “השלום” ברחוב שירוקה, אירוע הסיום של הפסטיבל לתרבות יהודית בקרקוב. ההופעות מתקיימות כאן משש לפנות ערב ויימשכו עד 1 בלילה. על הבמה עולים להופיע זה אחרי זה האמנים והאמניות שהופיעו כאן לאורך ימי הפסטיבל. מישראל הגיעו דודו טסה והכוויתים, נטע אלקיים, שי בן צור והרג’סטאן אקפרס וגילי יאלו, ואליהם מצטרפות הופעות של פול שפירא האמריקאי ושל הרכב כליזמרים מקומי.
ברחוב שירוקה הרחב, שבו נמצאים גם בית כנסת הרמ”א, בית הקברות היהודי ומסעדות המציעות אוכל ישראלי באותיות בעברית, עומדים קרוב לעשרים אלף אנשים, רובם פולנים אך רבים מהם הגיעו לכאן מרחבי אירופה או ארה”ב וגם מישראל, שרים ורוקדים ושמחים.
בעשר בלילה, זמן יציאת השבת בקרקוב, עולים על הבמה לברכת ההבדלה רבנים: רבה הראשי של פולין הרב מיכאל שודריך, הרב הראשי של חבל גליציה הרב אדגר גלוק, הרב אליעזר גור-ארי מתנועת חב”ד בפולין והרבנים המקומיים הרב אבי באומל והרב אליעזר כהן, ואליהם מצטרף יו”ר הכנסת יולי אדלשטיין. מול כל הקהל הזה, באירוע המשודר בטלוויזיה הארצית, בקרקוב, פולין – גביע, בשמים ונר הבדלה שמחזיקה קאשה, גיורת חברת המרכז היהודי המקומי, ובעיקר רבנים מזרמים שונים, אלו לצד אלו, שלא נבהלים מכך שהיו כאן הופעות שהתקיימו במהלך השבת, ויודעים שכדאי לשתף פעולה עם הפסטיבל הגדול הזה, שחוגג תרבות יהודית וישראלית בקול רם וללא חשש.
הרבי של יאנוש
כמה ימים קודם לכן: בפתח בית הקפה “חדר” שער שעליו מוטבעות אותיות מסולסלות בעברית. ברקע מוזיקה מעולה מסצנת האינדי הישראלית, ומולי ספרייה מלאה בספרים בנושאי יהדות וישראל. המקום, כך מספרים לי כאן, נבנה בהשראת בית הקפה “תמול שלשום” בירושלים, והוא מהווה מרכז לצוות הפסטיבל ומקום כינוס לאירועי תרבות יהודית במהלך השנה. היום בערב יתקיים כאן ערב פרסי עם משפחת ששון מירושלים, ובו יחולקו מרק ואורז פרסי והמשפחה תנגן מוזיקה פרסית.
לפני כן, בבית הכנסת הגדול והמרהיב המכונה כאן “טמפל” ומשמש בעיקר כאולם הופעות וכינוסים, שי בן צור ולהקת הרג’סטאן אקספרס יגרמו לקהל הממלא את האולם לקום ממקומו ולרקוד. מאוחר יותר גילי יאלו יעיף את כולם באוויר בפאב האלכימיה האפלולי, שחלל ההופעות שבו מזכיר מאוד את מועדון “המזקקה” בירושלים. מחוץ ל”חדר” מיצג של מונית המדמה נסיעה ברחובות ירושלים, כולל שחקן ישראלי המוצג במסך ומסביר על המראות הירושלמים הניבטים ליושבי המונית.
אבל אנחנו לא בירושלים. כל אלו, ואירועים רבים ומופלאים נוספים, מתרחשים בפסטיבל לתרבות יהודית, אליו הגעתי כאורחת הפסטיבל והמכון הפולני בישראל, ברובע קז’ימייז’ בעיר קרקוב, פולין. כן, אותה פולין שהדבר הראשון שעולה בדעת הישראלי הממוצע בהקשר אליה הוא שואה, מלחמה, השמדה, כאב. כבר 27 שנים, במשך עשרה ימים בשנה, מתקיים כאן הפסטיבל הזה, המלא במוזיקה, הרצאות, סדנאות, תערוכות, מיצגים, מפגשים ואירועים שונים הקשורים בקשר הדוק לתרבות היהודית בכלל, ולישראל בפרט.
במשך הימים האלו ממלאים את רחובות קז’ימייז’ היפים – הגדושים בתי קפה, פאבים, אמנות רחוב ותרבות צעירה – יותר משלושים אלף אנשים, המגיעים מקרקוב, מרחבי פולין וממקומות אחרים בעולם, וגם מישראל. קז’ימייז’, הרובע היהודי לשעבר שעד למלחמת העולם השנייה התקיימה בו קהילה יהודית ענפה, חוגג מחדש את התרבות היהודית והישראלית, זו הוותיקה ובעיקר זו העכשווית, וביתר שאת. חברה שהייתה איתי בפסטיבל הגדירה זאת כך: “לפני 15 שנים, כשהייתי כאן במסע לפולין בתיכון, פגשתי עיר מתה. היום אני רואה כאן עיר חיה”.
הצוות המנהל את הפסטיבל מורכב רובו ככולו מפולנים שאינם יהודים, וגם 78 המתנדבים הפועלים פה, שמגיעים מכל העולם ומכונים כאן “מאכערים”, אוחזים ברוב שאינו יהודי. השאלה הראשונה העולה היא מה להם וליהדות ומה להם ולישראל. ב”חדר” אני פוגשת את יאנוש מאקוש, מייסד הפסטיבל והמנהל, שמייד מודיע לי שאין לו הרבה זמן כי הוא חייב לרוץ להרצאה של חברו הטוב הפרופסור לארכיאולוגיה דן בהט, אך השיחה מתארכת. בשיחה עם יאנוש, שמתנהלת באנגלית המתובלת בשליטה מפתיעה במילים בעברית, מתגלית לפניי דמות תוססת, חדה, חייכנית ומלאת הומור, ואולי נכונה כאן המילה שיאנוש עצמו השתמש בה בהקשר אחר – מענטש. יאנוש הוא בן למשפחה פולנית, לא יהודית, אך החיבור שלו ליהדות בכלל ולישראל ולירושלים בפרט מעורר השתאות.
“הרבי שלי הוא רבי נחמן מברסלב”, הוא אומר לי, ואז מוסיף בעברית: “הוא היה אומר – כל העולם גשר צר מאוד”, וממשיך: “הדבר החשוב ביותר הוא לא לפחד כלל. אנחנו עומדים היום בפולין, באירופה ובעולם בפני תנועות אנטישמיות ואנטי ישראליות. שילכו לעזאזל! אנחנו נעמוד ביחד עם ישראל, ביחד עם היהודים, לא נוותר לעולם. הפסטיבל נועד גם לבידור, אבל הוא קודם כול מניפסט של הזהות היהודית ישראלית שלנו.
“אני יודע מה קרה כאן בין 1945-1939, אני יודע מה פולין עשתה. אבל ברוך השם”, הוא אומר בעברית, “נולדתי 15 שנים אחרי שמלחמת העולם השנייה הסתיימה. אני לא יכול לדעת איך הייתי מתנהג אם הייתי במלחמה, אז לכל הפחות אני חייב לעשות מה שאני עושה עכשיו. הפסטיבל צמח מאהבה עמוקה לדרך היהודית, אבל גם מתחושת אחריות עמוקה. אפילו שאני לא אחראי על מה שקרה. אני לא יכול לשנות את העבר, אני יכול לשנות רק את ההווה”.
העולם היהודי הוא עולמי
כדי להבין מדוע פולני בן 57 מתנסח כך, יש לשוב למקורות. יאנוש מאקוש נולד ב-1960 בעיירה קטנה במזרח פולין, למשפחה פולנית טיפוסית, “בתקופה שחורה בהיסטוריה, כשהקומוניזם שלט במדינה”. על יהודים הוא לא ידע דבר. “אף אחד לא לימד ולא דיבר על הנושא הזה”, הוא אומר. “הוא לא נלמד בבית הספר ולא דובר בבית. אבל מאוד התעניינתי בהיסטוריה של העיירה שלי. כשהייתי בן 15 היה לי המזל לפגוש אדם חכם מאוד, שנולד בעיירה לפני מלחמת העולם הראשונה.
“נפגשנו בחנות ספרים, התחלנו לשוחח, ושאלתי שאלות. בשלב מסוים הוא אמר לי – אתה יודע שלפני המלחמה חצי מהאוכלוסייה כאן היו יהודים. אני זוכר שהסתכלתי עליו ואמרתי – על מה אתה מדבר? לא ידעתי מה זה יהודים. והוא אמר – למה שלא תהיה התלמיד שלי? ואז הוא נהיה המורה שלי, המלמד”, הוא אומר בעברית בהגייה אשכנזית. “הוא היה אריסטוקרט, פילוסוף. הוא הבין ביהדות, למרות שהיה קתולי. במשך שנה הגעתי אליו הביתה, והוא לימד אותי. על יהדות, על עובדות בסיסיות בהיסטוריה.
“ב-1980, כשהייתי בן 20, עברתי משם לקרקוב. חשבתי שאני יודע הכול על העולם היהודי, אבל כשהגעתי לקז’ימייז’ הבנתי שממש לא. בקז’ימייז’ פגשתי אנשים כמוני. צעירים בני 20 ו-30, לא רק יהודים אלא גם פולנים שאינם יהודים, שהתעניינו בחוכמה היהודית. התחלנו ללמד את עצמנו, ללמוד על השבתות והחגים מהיהודים המקומיים, הזמנו הרצאות. פרופסור הגיע בכל חודש ולימד אותנו יידיש. מישהו אחר לימד אותנו עברית. התפללתי ב’טמפל’ – רק אחד משבעה בתי כנסת שנמצאים כאן ברובע – בכל יום שישי ובכל בוקר שבת, פגשתי הרבה יהודים פולנים. בהתחלה הם הסתכלו אליי בחשד – בחור משוגע, פולני שמגיע לכאן. אבל לאט לאט הם נפתחו, הזמינו אותי לביתם וסיפרו לי את הסיפורים הנוראים שלהם, כי רובם היו ניצולי שואה. למדתי המון”.
וכל זה בשנות השמונים בפולין הקומוניסטית, כשהנושא היהודי הוא נושא שהס מלדבר עליו.
“בדיוק. ולאט לאט, אני לא יודע מתי, חציתי איזה גבול, והבנתי שהעולם היהודי הוא עולמי, ואם אני רוצה להגדיר איכשהו את הזהות הפולנית שלי אני לא יכול לעשות את זה בלי להיות מודע לתרבות היהודית. זה חלק מזה. כי היהדות שיחקה תפקיד ענקי ביצירה ובתהליך של התרבות הפולנית”.
בתחילת שנות השמונים, כשיאנוש הגיע לקז’ימייז’, היא נראתה אחרת לגמרי ממצבה כיום. “היא הייתה ריקה, נטושה, כמעט בלי סימן לחיים יהודיים”, הוא מספר. “כשהייתי בן 28, יחד עם חבר שלי, כריסטוף גיירט, החלטנו לעשות משהו משוגע – לקיים פסטיבל לתרבות יהודית בקרקוב. זה היה ב-1988, עדיין בשלטון הקומוניסטי, ולא שאלנו איש לאישור. הפסטיבל הראשון היה מאוד קטן ומקומי, בתיאטרון קטן שהכיל רק כמאה אנשים. אבל משהו קרה שם.
“כשפתחנו את הסשן בפסטיבל שהוקדש ליחסים בין פולנים ליהודים, פתאום שמתי לב לכמה בחורים בקהל שלבשו כיפות. ב-1988 זה היה צעד אמיץ, אמירה שהם יהודים ושהם גאים בכך ולא מפחדים. לא תכננתי אז שנמשיך את הפסטיבל. שנה אחר כך הקומוניזם התמוטט, הייתה לנו ממשלה חדשה שעודדה את הרעיון ותרמה כסף, ואמרו לנו להמשיך עם הפסטיבל. מאז, כבר 27 שנים שאנחנו חוגגים יהדות כאן בקרקוב”.
בשלב מסוים נכנסים ל”חדר” חבורת צעירים ישראלים שנראים תל אביבים למדי. יאנוש מתלהב. “את יודעת מי זה? זה ניתאי הרשקוביץ, זה אייל תלמודי, מוזיקאים שהופיעו כאן אתמול. אייל היה אצלנו פעמים רבות. אפשר למצוא בפסטיבל את הדור היהודי המבוגר, ואפשר לראות גם צעירים מדהימים כמוהם. אני מאמין בתרבות, ואני מאמין בתרבות חיה. אני רוצה לזכור את האנשים שחיו כאן ובסופו של דבר נרצחו על ידי הגרמנים, אבל אני לא רוצה להתרכז במוות שלהם, אלא בחיים שלהם. כי המוות הוא המורשת שנשארה לנו מהגרמנים, אבל המורשת שנשארה לנו מהיהודים זה החיים. אז אנחנו זוכרים אותם דרך העולם האותנטי, התרבותי, האמיתי והחי, ואני חושב שהמוזיקאים האלו והפסטיבל הזה הם סימן לכך”.
אייל תלמודי מגיע כדי לקחת כיסא, יאנוש מציג אותי ותלמודי אומר: “את מדברת עם חוזה, עם קוסם. הגעתי לכאן לראשונה ב-2006 עם להקת ‘אוי דיוויז’ן’, והייתה חוויה גדולה. פגשנו אנשים מכל העולם, ניגנו בג’אם סשנס בפאב אלכימיה והופענו על הבמה המרכזית ברחוב שירוקה. זה היה כמו להגיע לגן עדן. נכנסתי למקום שלא הכרתי ולמעשה מאוד קשור למשפחה שלי. מאז הופעתי כאן עוד כמה פעמים, עם הבלקן ביט בוקס, שי צברי, קותימן ועוד.
“אנשים שמגיעים לכאן פעם אחת ממשיכים להגיע בכל שנה. נוצרת קהילה. אמנים שמסתובבים בעולם ומגיעים לכאן מבינים את הייחוד של המקום הזה. את הקבלה הגדולה, את המקצועיות, את הרוח, את הגיוון. מרגישים כאן את האמנות, את היצירה. זו אידיליה. הקהל שמגיע ברובו לא יהודי, והם מעריכים, מקשיבים, רוקדים ושרים. ואני מרגיש את זה בפולין יותר ממקומות אחרים. יש כאן סובלנות גדולה יותר, רצון גדול יותר לידע, לדברים חדשים. הם לומדים שהתרבות היהודית היום מכילה דברים חדשים, לא רק עבר. זו השראה גדולה”.
כמו שניתן כבר להבין, לא מדובר בפסטיבל יידישקייט ומוזיקת כלייזמר. יש גם סדנאות לשירת יידיש והופעות כלייזמרים, אבל הגיוון והשפע הרב תרבותי כאן פשוט מסחררים: נטע אלקיים שרה במרוקאית, דודו טסה והכוויתים חוזרים למקורות העיראקיים, שי בן צור והרג’סטאן אקספרס מביאים את הגוונים ההודיים, גילי יאלו שר מוזיקה אתיופית ישראלית, ולצידם גם אמנים ישראלים בתחומי המוזיקה האלקטרונית או הפופ האלטרנטיבי כמו אורי אלבוחר, עדי אולמנסקי והצמד ריו, ומסיבות תקלוטים של קבוצת “תדר” התל אביבית.
כדי להדגיש כמה אנשי הפסטיבל מעודכנים: ההרכבים של דודו טסה ושי בן צור נבחרו להופעות החימום של להקת רדיוהד בסבב ההופעות האחרון שלהם בעולם. “בכל שנה אני מסתכל על רשימת האמנים ויכול לדעת מי הולך להיות מפורסם בשנה-שנתיים הקרובות”, אומר לי ישראלי מבאי הפסטיבל. “שי צברי היה כאן לפני שהוציא את האלבום שפרסם אותו כל כך, וכך גם AWA, האנג’לסי, ועוד. הם יודעים את מי להביא”.
