הניסיון למזער את חלקם של פולנים לא־יהודים בהצלת יהודים ובסיוע להם אינו רק פגיעה באמת ההיסטורית, אלא אף בזיכרון גבורתם של אותם פולנים, שאיתרע מזלם ולא עמדו בקני המידה המחמירים עד־מאוד של “יד ושם” לקבלת הגושפנקה הממסדית הישראלית להיותם “חסידי אומות העולם”.
בלהט ההסתערות על ההסכם שחתם ראש הממשלה בנימין נתניהו עם עמיתו הפולני, נסחפו כמעט כל המבקרים לגימוד מספרם והתנהגותם האנושית של הפולנים שבזכותם ניצלו ממוות רבבות יהודים. שלושה מחוקרי “יד ושם” הקפידו לציין את המספר המדויק (6,863) של הפולנים שהוכרו על ידי המוסד שלהם כ”חסידי אומות העולם”, הגדירו אותם “מיעוט קטן ומרשים” והציגו אותם כאילו בהם מתמצה מספרם של הפולנים אצילי הנפש שסייעו ליהודים בתקופת הכיבוש הנאצי. “הניסיון להאדיר את הסיוע שהוגש ליהודים ולהציג אותו כתופעה רווחת”, הם כתבו, “כמו גם הניסיון למזער את חלקם של הפולנים ברדיפת היהודים, הוא אפוא לא רק פגיעה באמת ההיסטורית, אלא אף בזיכרון גבורתם של חסידי אומות העולם”.
תוך שימוש בניסוח של אותם חוקרים בכירים מ”יד ושם” אפשר לקבוע, כי הניסיון שלהם למזער את חלקם של פולנים לא־יהודים בהצלת יהודים ובסיוע להם אינו רק פגיעה באמת ההיסטורית, אלא אף בזיכרון גבורתם של אותם פולנים, שאיתרע מזלם ולא עמדו בקני המידה המחמירים עד־מאוד של “יד ושם” לקבלת הגושפנקה הממסדית הישראלית להיותם “חסידי אומות העולם”.
אפשר להתחיל בדוגמה קלה להוכחה. בתקופת הכיבוש הנאצי פעלה בפולין, בחסות הממשלה הפולנית בגולה, מחתרת פולנית שנקראה “המועצה לעזרת היהודים” (ז’גוטה), שבהנהגתה היו שותפים גם יהודים. אנשי ז’גוטה הסתירו, כילכלו והצילו יותר מ–4,000 יהודים, ובכללם כ–2,500 ילדים. חוקרי “יד ושם”, שציינו במדויק מה מספר הפולנים שהוכרו כחסידי אומות העולם, “שכחו” לציין מה מספר הפולנים הלא־יהודים שפעלו בשורות ז’גוטה ולא זכו בהכרה הרשמית של “יד ושם”. גם בתיאור הקצר של פועלם באתר “יד ושם” לא מוזכר מספרם. נכתב שם רק ש”מספר פעילים בז’גוטה הוכרו בתור חסידי אומות העולם וביד ושם ניטע עץ לכבודו של הארגון”. למה רק “מספר פעילים”? למה לא כולם? האין זה ניסיון למזער את חלקם של פולנים בהצלת יהודים?
באתר “יד ושם” מופיע גם מאמר ארוך שכתב ד”ר יוסף קרמיש המנוח, מי שהקים וניהל את הארכיון של “יד ושם”, על “פועלה של המועצה לעזרת היהודים (מועצת ‘ז’גוטה’) בפולין הכבושה”.
חלק גדול מן המאמר הוא ניסיון להפריך את מה שנראה בעיניו כניסיונות של היסטוריונים פולנים להפריז בממדי העזרה שהגישו פולנים ליהודים או להגזים בסכומים הכספיים שקיבלה ז’גוטה מן הנציגות המחתרתית של הממשלה הפולנית הגולה. זאת עשה המחבר בעזרת ציטוטים ממקורות שונים, של מסמכי ז’גוטה ו”מקורות יהודיים”, אבל בשום מקום לא ציין מה המספר הנכון לדעתו. למשל, הוא כתב ש”קיימים הבדלים רציניים ביותר בהערכות לגבי מספר הנעזרים על ידי ‘ז’גוטה’ בין מקורות פולניים ויהודיים”. תדיאוש רֶק, לדוגמה, שהיה סגן יו”ר ז’גוטה, קבע שמעזרת המועצה נהנו בתחומי פולין (כולל מחנות עבודה וריכוז) לפחות 40 אלף יהודים. לדעת חבר ז’גוטה מארק ארצ’ינסקי, מספר היהודים שנהנו מכל סוגי העזרה — כסף, מסמכים מזויפים, סיוע רפואי, הסתרת ילדים ועזרה נגד סחטנות — היה 50 אלף.
לעומתם הציג קרמיש “קביעה” של מקורות יהודיים (ד”ר אדולף ברמן, יצחק צוקרמן ויעקב צלמנסקי), שלפיהם הסתייעו “במסגרת הפעולה הישירה” של מועצת ז’גוטה בשנים 1943–1944 בוורשה בלבד יותר מ–4,000 יהודים, מתוך מספר כולל של 20 אלף יהודים שהסתתרו אז בעיר הכבושה. אבל אלה הרי נתונים שונים, שאינם סותרים בהכרח זה את זה. רֶק וארצ’ינסקי התייחסו לעזרה בכלל, כולל עזרה חד־פעמית או אקראית, ולא לסיוע קבוע ליהודים המסתתרים. האם עזרה כזאת אינה נחשבת? והרי בעיני הנאצים כל סיוע ליהודים, גם חד־פעמי או אקראי, נחשב כעבירה שדינה מוות.
כמה לא־יהודים פעלו במחתרת בשורות ז’גוטה? כמה מהם שילמו בחייהם על פעילותם? גם את המספרים הללו אי אפשר למצוא במאמר הארוך באתר “יד ושם”. רק ממש לקראת סוף המאמר התפנה מחברו להערכת פעילותם: הפולנים, הוא כתב, חיו באותן שנים בפחד גדול, בידיעה ששלטון הכיבוש מאיים להוציא להורג לא רק כל מי שמסתיר יהודים, אלא גם את כל הדיירים בבניין שיימצא בו יהודי, ובמקרים רבים אף מממש את איומיו. “אף על פי כן”, כתב קרמיש, “נמצאו אלפי פולנים, ובראשם מועצת ז’גוטה, שהגישו עזרה ליהודים ובחלק ניכר מהמקרים שלא על מנת לקבל פרס”.
זהו? “אלפי פולנים”? כמה אלפים? למה לא נעשה מאמץ גדול יותר להעריך את מספרם? הרי מיד אחר כך מופיע במאמר ציטוט של עמנואל רינגלבלום, “שעקב, כדרכו, אחר פעולתה של מועצת ז’גוטה”, שכתב כי הצלתם של יהודים על ידי הוצאתם מהגטו לצד הארי היתה תוצאה של מעשים אינדיווידואליים, ולא תוצאה של מאמץ קבוצתי — ובמלים אחרות, אותם מצילים שפעלו בצורה אינדיווידואלית לא השתייכו בהכרח לז’גוטה. כמה מצילים כאלה היו? כמה יהודים הם הצליחו לחלץ מן הגטו ולסייע להם אחר כך?
לכל אלה צריך להוסיף את הפולנים, שמספרם לא נודע, שעזרו ליהודים בשנים ההם בצורה אקראית, או אף חד־פעמית: משפחת איכרים שיהודי התדפק על דלתה וקיבל מחסה ללילה אחד, או רק פרוסת לחם וצלחת מרק; פולני שנתקל ביהודי ברחובה של עיר והזהירו מפני סוכנים של הגסטפו המחפשים יהודים מעבר לפינה; פולנייה שערבה לכך ששכן שנחשד כיהודי מוכר לה מלפני המלחמה והוא אכן נוצרי, כפי שמעידים המסמכים שברשותו. וישנם פולנים רבים — בוודאי רבבות וייתכן מאוד שגם מאות אלפים – שחשדו או ידעו שבשכנותם מתגוררים יהודים, ושמרו על שתיקה. גם זו היתה עזרה, פסיבית אמנם, אבל חיונית להגדלת סיכוייהם של יהודים אלה להינצל.
בהצלתו של יהודי יחיד, שהיה צריך מדי פעם בפעם לשנות את מקום המסתור שלו, בגלל הלשנה, או חשש להלשנה, היו מעורבים במקרים רבים עשרות פולנים, במתן מסתור ארעי ליום או יומיים, עד שיימצא פתרון קבוע יותר, או בסיוע “לוגיסטי” (הסעה או ליווי ממקום למקום, קניית מזון או בגד וכו’). להצלת יהודי היתה נחוצה גם עזרה סבילה — שתיקה — של עשרות ולפעמים מאות פולנים. לעומת זאת, די היה במלשין אחד כדי להרוס את חומת ההגנה שהקימו כל אותם מסייעים פעילים וסבילים. נראה שאין כבר סיכוי לגלות כמה יהודים קיבלו עזרה מפולנים לזמן מה — שעה, יום, שבוע, חודש, שנה, שנתיים — ובסופו של דבר לא שרדו כדי להעיד על כך. נראה גם שנוח מאוד לחוקרי “יד ושם” להתעלם מכל אלה, ולהסתפק בציון העובדה כי (רק?) 6,863 פולנים הוכרו בישראל כחסידי אומות העולם.
אחד המבקרים החריפים של ההסכם עם ממשלת פולין היה חוקר השואה הוותיק, פרופ’ יהודה באואר, שטען כי חתימת נתניהו על ההצהרה המשותפת עם ראש ממשלת פולין היא בגידה, לא פחות. בהתייחסו למספר הפולנים שהצילו יהודים ולמספר הפולנים ש”יד ושם” הכיר בהם כחסידי אומות העולם, אמר באואר כי המספר הזה רחוק מלענות להגדרה “רבים”, המופיעה באותה הצהרה. לדבריו, “גם אם נניח שהמספר האמיתי הוא 200 אלף. מתוך 21 מיליון פולנים שחיו, זה אחוז אחד בלבד. מה עם כל ה–99% האחרים?”
באואר הרי אינו טוען ש–99% מהפולנים השתתפו בהשמדת היהודים, בצורה פעילה או סבילה, אבל זו המשמעות של דבריו. ומנין הוא שואב את המספר 200 אלף? האם זה נתון שמקורו בהנחה בלבד, או שזאת הערכה מושכלת של חוקר שואה? בכל מקרה, אחוז אחד של פולנים שהצילו יהודים תחת האיום של עונש מוות, להם, לבני משפחותיהם ולשכניהם, זה מיעוט שכל עם רשאי להתגאות בו. האם, למשל, אנחנו יכולים להיות בטוחים שבמצב דומה של שלטון צבאי, שבו כל ציוץ אופוזיציוני גורר דיכוי אכזרי, ותחת סיכון זהה בחומרתו, היו נמצאים 65 אלף יהודים ישראלים שהיו מסתכנים במוות ומסכנים את חיי משפחותיהם כדי להציל בני מיעוט נרדף שהשלטון חותר לחיסולו?
ועוד דבר ראוי לציון, שהמבקרים מתעלמים ממנו. גם אם נכון הדבר שפולנים נוטים להפריז במספרם של בני עמם שסייעו ליהודים תחת הכיבוש הנאצי, משמעות הדבר היא שרבים מאותם פולנים חושבים היום, שכך היו צריכים פולנים להתנהג אז. פולנים אלה מרגישים היום, שאלה מבני עמם — יהיה מספרם אשר יהיה — שהתנכלו אז ליהודים, הלשינו עליהם, סחטו אותם ואף רצחו אותם, נהגו בצורה מבישה, בצורה שמכתימה את כבוד האומה הפולנית בכלל ואותם כבני האומה הזאת בפרט. מכאן גם הניסיון הנואל להתנער מהם בהצהרה המשותפת, ולשייכם לקבוצת אנשים ש”בלי קשר למוצא, לדת או לאמונה” חשפו באותה תקופה את “הפרצוף האפל ביותר שלהם”.
