הטקס הייחודי איפשר לתלמידים הפולנים להקריא את שמות בני משפחותיהם שנרצחו בטקס “לכל איש יש שם”. מבחינת המורה שיזמה את הפרויקט, זו התשובה לפוליטיקאים שמפיצים שנאה במקום הידברות
מאת: עופר אדרת | הארץ
הטקס שנערך בתחילת החודש באתר ההנצחה במחנה אושוויץ בפולין היה חריג ויוצא דופן. תחילה, במבנה המכונה “סאונה”, ששימש לחיטוי וניקוי האסירים, נעמדו תלמידים ישראלים ופולנים אלה לצד אלה, והקריאו את שמות קרובי משפחתם שנרצחו בשואה ובמלחמת העולם השנייה באושוויץ־בירקנאו ובמחנות השמדה נוספים.
לצד שמות יהודיים מוכרים כמו לדרמן, וולף, קליין, מנדלבאום וליפשיץ, נשמעו בחלל האוויר שמות נוצריים כמו נוסל, בלוד, דושיק וזדרובק. בהמשך, תחת כיפת השמים, הונפו דגלי ישראל ופולין ונוגנו ההמנונים של שתי המדינות בזה אחר זה.
“האירוע כולו היה מיוחד מאוד, כי מדובר בפעם הראשונה שמתקיים שם טקס במתכונת הזו”, אמרה ל”הארץ” קטז’ינה רבקה־איוונסקה, בכירה בשגרירות פולין בישראל, שהשתתפה בארגון הטקס ונכחה בו. “בפעם הראשונה, גם פולנים יכלו לציין את שמות קרובי משפחתם בטקס ‘לכל איש יש שם’. ראיתי דמעות בעיניהם של המשתתפים משני הצדדים. האירוע היה מאוד נוגע ללב”.
מבחינת ממשלת פולין, שמקדמת בשנים האחרונות את הנרטיב המדגיש את הקורבנות הפולנים שאינם יהודים של המשטר הנאצי — ולא רק את אלה היהודים — מדובר בהישג משמעותי. “התלמידים הישראלים התרשמו מכך שמלחמת העולם השנייה היתה אירוע גלובלי עם נפגעים רבים, שבו נרצחו אנשים רבים מארצות שונות, ובכללם מיליוני קורבנות פולנים”, הוסיפה רבקה־איוונסקה.
ואולם מי שיזם את הטקס המשותף לא היו פוליטיקאים או דיפלומטים, אלא מורים ומדריכי מסעות לפולין מישראל. מאחורי האירוע כולו עמדה רחל חדאיו, מורה להיסטוריה ורכזת שכבה בבית הספר עירוני ד’ בתל אביב. בשבע השנים האחרונות, ביוזמתה, מתקיימים מפגשים בין תלמידי בית הספר הישראלי ובין תלמידי בית ספר פולני מהעיר בז’שצ’ה הסמוכה לאושווינצ’ים, בה הקימו הגרמנים את מחנה אושוויץ.
השנה, דווקא בשל המתיחות הגואה בין המדינות על רקע “חוק השואה” הפולני, החליטה חדאיו להדק את הקשר ולשדרג אותו. “במקום לשמר קו של שנאה וניתוק, שלא יצמח ממנו שום דבר טוב, רציתי לקדם הידברות, לקשור בין הלבבות ולעשות את זה באמצעות החבר’ה הצעירים, שהם העתיד”, אמרה.
החיבור שנוצר בין התלמידים משתי המשלחות היה מוצלח. “שיתוף הפעולה הזה הפך במהרה לחברות של ממש”, אומרת איוונה מטושיק, מנהלת בית הספר הפולני שתלמידיו השתתפו בטקס. “המטרה שלנו היתה לחשוף את הצעירים הישראלים להיסטוריה של פולין ואת הצעירים הפולנים לשואת היהודים, כולל כל הקשיים והדילמות שצצים בדרך”.
תחילה התלבטו הפולנים אם להצטרף לטקס הקראת שמות הקורבנות. “הם קצת התביישו, כי הם לא רגילים לזה כמו הישראלים, ששנה אחר שנה באים וקוראים את השמות”, אמרה יעל, מדריכת פולין שליוותה את המסע. ואולם בהמשך, לאט־לאט, הוסרו המחיצות וגם השמות הפולנים נאמרו בקול. “כשהילדים הפולנים קראו את שמות הנרצחים, הילדים הישראלים הוסיפו לאחר כל שם, ‘יהי זכרו ברוך'”, הוסיפה יעל כשדמעות על פניה.
חלק מתלמידי בית הספר הפולני קראו את שמות קרובי משפחתם שנרצחו באושוויץ, טרבלינקה, מאוטהאוזן ובוכנוולד. אחרים קראו שמות של פולנים מפורסמים שהיו קורבנות של המשטר הנאצי, ובכללם יאנוש קורצ’ק. אחד התלמידים בחר להקריא שם שנוי במחלוקת, והנציח את זכרו של מקסימיליאן קולבה, נזיר פולני שמצד אחד היה אנטישמי מובהק, ומצד אחר סיפק מקלט לנרדפי הנאצים, נאסר באושוויץ והתנדב למות במקום אסיר אחר, לא יהודי.
“משפחתי נספתה באושוויץ”, הוסיפה חדאיו, “לא באנו למכור לפולנים כתבי מחילה על מה שעשו חלק מאבותיהם”. ואולם לדברי המורה: “רק אם תחנך לאהבה תקבל אהבה. אם תחנך לשנאה, תקבל שנאה”.
זמן קצר לפני היציאה למסע, הגיעו יחסי שתי המדינות לשפל חדש, ששיאו בהתבטאותו של מ”מ שר החוץ, ישראל כץ, אשר ציטט את ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, באומרו כי הפולנים ינקו אנטישמיות מחלב אמם. “הזדעזעתי כששמעתי את זה”, אומרת חדאיו. “מה רצה שר החוץ, שאמור לייצר קשרים ולא למחוק אותם, להשיג באמירה האומללה הזו?”.
המפגש בין בני הנוער הישראלים והפולנים הוכיח לה, לדבריה, עד כמה שגויה אמירתו של השר. “תוך שניות אי אפשר להבחין בין החבר’ה האלה, מי ישראלי ומי פולני”, היא מסבירה. “הם נראים אותו דבר, צוחקים מאותן שטויות. זה העתיד”.
גוֹלי נתיב, תלמידת כיתה י”א מתיכון עירוני ד’ שהשתתפה בטקס, למדה לקראת היציאה לפולין כי גם שלושה מיליוני פולנים שאינם יהודים מצאו את מותם במלחמת העולם השנייה. “מצאנו מכנה משותף עם התלמידים הפולנים”, אמרה. “לא הבחנו באנטישמיות למרות שברור לי שהיא קיימת. כמו שיש יהודים טובים ויש יהודים רעים, כך היו ויש פולנים טובים ופולנים רעים”. הקשר עם התלמידים הפולנים גרם לה לתהות “על מה היתה ההתלקחות ועל מה כל המהומה” בין הפוליטיקאים משני הצדדים.
“הם ראו מה עבר עלינו ואנחנו ראינו מה עבר עליהם — זה הערך המוסף של הטקס הזה”, אמרה מיה פיביך, אף היא תלמידת י”א שהשתתפה במסע. לדבריה, היא הופתעה כששמעה על הקורבנות הפולנים של המלחמה. “לא ידעתי שמדובר בכמות כזו גדולה”, ציינה. “הם הקריאו את השמות וזה היה ‘וואו’. מתברר שגם להם יש קרובי משפחה שנספו”.
חברתן לבית הספר, הילי קופרשטיין, הוסיפה ש”הטקס הזכיר שכולנו, בסופו של דבר, בני אדם, ושהקורבנות — לא משנה אם הם יהודים או פולנים, נרדפו ונרצחו על בסיס שוני מסוים”.
אחת התובנות עמן חזרה קופרשטיין מהמסע מתחברת אף היא לקו שמבקשת לקדם הממשלה בוורשה. “אי אפשר להאשים את כל הפולנים (ברדיפת יהודים בשואה, ע”א), אי אפשר להכליל”, היא אומרת. “היו בודדים, אולי הרבה בודדים, שעשו דברים, אבל זה לא כולם”.
הקבלה מסולפת?
תחנה נוספת במסע, שהתלמידים הישראלים נסעו אליה לבד, ללא עמיתיהם הפולנים, היתה העיירה ידוובנה. ב–1941 רצחו תושביה מאות משכניהם היהודים. מאז שנת 2000, לאחר שנחשף הסיפור בספר “שכנים” של ההיסטוריון הפולני־יהודי יאן תומש גרוס, הפכה ידוובנה לסמל לשבר ביחסי העמים. התלמידים מספרים כי כשהגיעו באוטובוס לאנדרטה בעיר, פגשו מבטים עוינים של תושבים מקומיים, שכבר רגילים להיות תחנה, במה שמצטייר מבחינתם כמסע להשמצתם. “זה לא אנחנו, זה הגרמנים”, קראו לעברם. אבל גם אם ידוובנה היתה עבורם דוגמה לרוע גמור, שמעו התלמידים גם את סיפורה של פולנייה מכפר סמוך, שהסתירה באסם שלה כמה יהודים שהצליחו לברוח מהפוגרום. “אתה רואה גם את הצד האחר”, אמרה חדאיו. “האנושיות מול היעדר האנושיות”.
חדאיו אומרת כי לא נתקלה בדברי ביקורת של הורים, תלמידים או מורים על הכוונה לערוך את הטקס המשותף. עם זאת, סביר כי בעקבות פרסום הכתבה יתעורר דיון ער בקרב היסטוריונים, ניצולי שואה וקבוצות נוספות בציבור הישראלי, על השאלה אם נכון להזכיר בכפיפה אחת את קורבנות שני העמים. המתנגדים עשויים לטעון כי הדבר מהווה עיוות של ההיסטוריה ויוצר הקבלה מסולפת בין שואת העם היהודי, שהיתה כוללנית, “תעשייתית” ומקיפה, ובוצעה כחלק מ”פתרון סופי” לחיסול כל העם היהודי, ובין הקורבנות הפולנים של מלחמת העולם השנייה, שאמנם סבלו אף הם מנחת זרועם של הגרמנים, אך לא נרצחו באופן שיטתי וממוסד כמו שכניהם היהודים.
בינתיים, בשגרירות פולין כבר חושבים קדימה, ואת הטקס החלוצי שהתקיים החודש באושוויץ הם מתכוונים להציע גם לבתי ספר ישראליים ופולניים אחרים. “אני אשמח אם בשנה הבאה יהיו עשרה טקסים מהסוג הזה”, אומרת רבקה־איוונסקה. אך חדאיו יודעת כי הדרך עוד ארוכה.
“לפני שנים, כשיזמתי את הקשרים הראשונים, משרד החינוך התנגד לכך”, היא נזכרת. “קראו לי בוגדת, והאשימו אותי שאני מפגישה את הנוער הישראלי עם אנטישמים, ילדי הרוצחים. אבל לא נכנעתי. היום אנחנו כבר במקום אחר”.
