ראשי>אירופה>למרות הברקזיט: התמיכה באיחוד האירופי גוברת
אירופה פוליטיקה

למרות הברקזיט: התמיכה באיחוד האירופי גוברת

בניגוד לימים שלפני הברקזיט, מנהיגי אירופה מבינים שאם בריטניה, מדינה חשובה וחזקה, בעלת מטבע עצמאי וגבולות שאינם חלק מהסכם שנגן, נקלעת לקשיים גדולים כל כך, גורלם במצב דומה יהיה מר. אפילו המדינות שנשלטות על ידי מפלגות ימין קיצוני, כמו פולין והונגריה, הבינו שעזיבת האיחוד האירופי ללא נזק קולוסלי היא פשוט צעד בלתי אפשרי.

דיויד סטברו | שטוקהולם

כותרות עיתוני אירופה ב–24 ביוני 2016, יום אחרי הצבעת הברקזיט בבריטניה, היו דרמטיות במיוחד. “לה־פיגארו” הצרפתי בישר על “רעידת אדמה”, בגרמניה “בילד” הצהיר שזהו “יום שחור” ליבשת, “לה־ליברה” הבלגי הסתפק ב”ביי ביי אירופה” ובספרד פירסם אחד העיתונים תמונה של שייקספיר מלווה בכותרת: “להיות או לא להיות אירופי”. בבריטניה עצמה הכותרות נעו בין איפוק קורקטי להתחכמויות דוגמת “See EU Later” של “הסאן”. אחרי ההלם הראשוני תומכי האיחוד נבהלו עוד יותר, כאשר כפטריות אחרי הגשם החלו לצוץ ראשי התיבות של פרישות פוטנציאליות נוספות: ביוון דיברו על Grexit, בהולנד על Nexit, היו אפילו צרפתים שהחלו לחשוב על Frexit. תנועות פופוליסטיות, מימין ומשמאל, קפצו על העגלה הבריטית ועתיד האיחוד החל להיראות עגום במיוחד.

כיום, שנתיים וחצי אחרי, אין זכר לכל זה. בריטניה הסתבכה בתהליך פרישה מורכב ומעורר מחלוקת, ואף על פי שאופן הפרישה טרם הוסדר ברור שהנזק יהיה כבד. נראה שפגיעה בצמיחה, ירידה בהכנסות המדינה, עליית מחירים ופגיעה בשירותים הציבוריים יצטרפו לנזקים שכבר נרשמו: העברת השקעות ומקומות עבודה של חברות בינלאומיות מאנגליה למדינות אחרות, בריחה של הון מלונדון לדבלין, פריז ופרנקפורט, אי ודאות לגבי הסכמי סחר ועוד. בשאר מדינות אירופה המסר נקלט היטב. הכוחות הפוליטיים שהיו להוטים כל כך לחקות את הבריטים ולפרוש בסערה מהאיחוד משמיעים עכשיו מתחת לשפם מלמולים על הצורך “לשנות מבפנים”.

מפלגת הימין הקיצוני “האלטרנטיבה לגרמניה”, למשל, תמכה בעבר במשאל עם על פרישה גרמנית מהאיחוד, אך בינואר האחרון היא הצהירה שפרישה כזו תהיה רק “מוצא אחרון”, במקרה שהרפורמות שהיא דורשת לא יתקבלו ב”זמן סביר” (מכבסת מלים ל”בואו נמרח עוד קצת זמן ולא נסכן את מה שכבר השגנו”). “ניצחון לחירות!” הכריזה מארין לה־פן, מנהיגת הימין הקיצוני הצרפתי, ב–2016, “כעת אנו זקוקים למשאל עם דומה גם בצרפת”. פחות משנה לאחר מכן מפלגתה שינתה עמדה, וכעת היא מסתפקת בהשמצת האיחוד בלי איומי פרישה קונקרטיים. אפילו המדינות שנשלטות על ידי מפלגות ימין קיצוני, כמו פולין והונגריה, הבינו שעזיבת האיחוד האירופי ללא נזק קולוסלי היא פשוט צעד בלתי אפשרי.

בניגוד לימים שלפני הברקזיט, מנהיגי אירופה מבינים שאם בריטניה, מדינה חשובה וחזקה, בעלת מטבע עצמאי וגבולות שאינם חלק מהסכם שנגן, נקלעת לקשיים גדולים כל כך, גורלם במצב דומה יהיה מר. זה לא מפריע, כמובן, לפופוליסטים של היבשת להמשיך לקשקש על “הביורוקרטים בבריסל” ו”האליטות של הגלובליזציה”, בעוד הן ממשיכות ליהנות מכספי האיחוד ומהיתרונות הכלכליים של החברוּת בו. מנהיגי פולין והונגריה יודעים שהתעמולה שלהם שקרית, והם לא עוזבים את האיחוד ממש כפי שבנימין נתניהו לא מספח את השטחים. אחרי הכל, יש דברים שאומרים רק כדי לתפוס את השלטון, לא כדי שהם יהפכו, חלילה, למציאות.

המציאות, בוודאי הפוליטית, היא עניין מסובך. גם אם מפלגות פופוליסטיות ויורו־סקפטיות מצליחות בכל היבשת וגם אם כוחן יעלה, כפי שמנבאים רבים, בבחירות לפרלמנט האירופי במאי, תושבי היבשת מבינים היטב שהאיחוד האירופי איננו האויב שלהם. הם כועסים עליו ומוחים נגדו, אבל בשורה התחתונה תומכים בחברות בו. סקר ה”יורוברומטר” האחרון, שנערך ב–2018, הראה שהתמיכה באיחוד גוברת, לא מעט מפני שהאירופים מבינים טוב יותר מה קורה למי שפורש. שני שלישים מהנשאלים ב–28 המדינות אמרו שמדינתם מרוויחה מהחברות באיחוד, הנתון הגבוה ביותר מאז 1983. מעניין לראות שהפולנים וההונגרים חושבים שמדינתם הרוויחה מהאיחוד יותר מן הממוצע האירופי (88% ו–78% בהתאמה).

כל זה לא אומר שמנהיגי האיחוד יכולים להתרווח בשאננות בכורסאותיהם. תמיכה של פחות מ–70% אינה קונסנזוס; שוו בנפשכם שרק שני שלישים מתושבי ארצות הברית היו תומכים במדינה הפדרלית. הממסד בבריסל אמנם יוכל לנטרל את העלייה בכוחם של מתנגדי האיחוד בפרלמנט האירופי באמצעות קואליציה רחבה ותרגילים פוליטיים, אבל הצבעת מחאה של ציבורים רחבים יכולה גם לגרום לאובדן שליטה. בסופו של דבר, מעבר לפוליטיקה יש גם עולם אמיתי, ואין לזלזל בשאלות שעליהן יקום או ייפול האיחוד.

בשנים האחרונות חלה אמנם התייצבות במצב הכלכלי, אך מדיניות הצנע האכזרית שנכפתה על מדינות מסוימות עלולה עוד להתפוצץ לאיחוד בפנים. כך גם הטיפול במשבר הפליטים, שנרגע כתוצאה מצעדים דוגמת ההסכמים עם טורקיה, אך ייתכן שזוהי רגיעה זמנית. דומה שהאיחוד הרוויח זמן בזכות הפרישה הבריטית והשלכותיה, אבל הכוחות האנטי־ליברליים ביבשת, המשברים ההומניטריים הגלובליים והסדר העולמי המתערער מחייבים אותו לא רק לנקוט מדיניות נבונה ואחראית, אלא גם לשכנע מאות מיליוני אירופים שהאיחוד הוא ערובה לשלום, יציבות ורווחה, ולא משרד אינטרסים של אצולה קוסמופוליטית מנותקת.


תגובות | ומה יש לך להגיד על זה?