ראשי>מורשת>היידיש חוזרת לחיים בוורשה
מורשת

היידיש חוזרת לחיים בוורשה

כשגולדה טנצר, מנהלת קרן שלום ואת התיאטרון היהודי בוורשה, הדליקה את נרות השבת ביום שישי האחרון, היו עמה עשרות אנשים ממדינות שונות. אף על פי שלשונות אמם היו שונות, הקולות ליד השולחן היו מאוחדים בשפה משותפת: יידיש.

כששים איש הגיעו לוורשה וישהו בעיר במשך שלושה שבועות כדי להשקיע בלימודי יידיש, הדקדוק היידי, לשיר שירים ביידיש וביחד לגלות נדבך נוסף בהיסטוריה היהודית-פולנית.

הסמינר הבינלאומי לשפה ולרבות היידיש, פועל מזה 15 שנים. כיתות הלימוד נמצאות באזור מוראנו, בו הוקם בזמנו גטו ורשה. כאן, במהלך מלחמת העולם השנייה, הסתיר עמנואל רינגלבלום את הארכיון שלו ובו אלפי מסמכים ביידיש המספרים על השמדת היהודים. עתה מבקש הסמינר להחיות את המורשת העשירה של שפת היידיש.

באמצעות התוכנית, טנצר, שהקימה גם את מרכז ורשה לתרבות יידיש לפני 20 שנה, מבקשת לסייע בהעברת המורשת העצומה של תרבות היידיש.

“האומה מתה, אבל התרבות והספרות היהודית לא נספו”, אמרה טנסר, שגדלה בלודז’. “חובתנו היא להעביר את החוט הזה של יהדותנו”.

בין משתתפי הסמינר גם ברברה שליגה, שחקנית שעבדה בתיאטרון היהודי במשך יותר מ -30 שנה. כשהתחילה לשחק, הפקות התיאטרון היו ביידיש בלבד. “הייתי צריכה ללמוד את השפה כדי לדעת מה אני משחקת, “אמרה.

באותם ימים לא היו ספרי לימוד, מילונים או אפשרויות לצלום כל דבר. “למדנו יידיש מספרי הלימוד הסוציאליסטיים שלאחר המלחמה על הידידות הפולנית-סובייטית”, נזכר שליגה שמשתתפת זו הפעם הרביעית בסמינר אבל כבר לא צריכה ללמוד יידיש כדי לעבוד. “אני לומדת את זה בשביל הנאה” היא אומרת. מה שמרתק אותה זה במיוחד זה היידיש, שמהווה בסמינר הזה מכנה המשותף לכל משתתפי התוכנית – למרות הלאומים השונים שלהם. “אני מבינה אנגלית, גרמנית ורוסית”, היא אומרת, “אבל אני מדברת אל המשתתפים ביידיש”.

משתתף נוסף הוא יוג’ין פרנס, שחי במלמו בשבדיה; הוא והוריו עזבו את פולין כשהיה בן 17. הוא גדל בוולבז’יך שבדרום-מערב פולין, למד בבית ספר יהודי והוריו דיברו בבית יידיש. כשפרנס ומשפחתו עזבו את פולין ב -1971, הידלדלה האוכלוסייה היהודית של ולברז’יץ לכדי 1,000 תושבים (מתוך כ- 20,000 שחיו בה בתקופה שלאחר המלחמה).

“רוב האנשים בגילי לא יודעים יידיש כי ההורים שלהם לא דיברו איתם בשפה הזאת, וכמה מהם אפילו לא ידעו שיש להם שורשים יהודיים”, הוא אומר.

פרנס הגיע לסמינר, שמסתיים ב -21 ביולי, משום שהוא נהנה לדבר ביידיש – ואיש בשוודיה לא שוחח איתו. “למרות שאני יכול לדבר, שכחתי קרוא וכתוב ביידיש”, הוא אמר.

גם נטליה קריניצקה, המלמדת ספרות יידית וספרות יהודית בסורבון בצרפת, משתתפת בסמינר זו הפעם הרביעית. “זו תמיד חוויה נהדרת בשבילי”, היא אומרת.

המשתתפים יכולים לקרוא סיפור שנכתב בסוף המאה ה -19. פרץ, למשל, “ואז נוכל ללכת לרחוב שבו הוא גר, או שאנחנו יכולים לבקר את קברו בבית הקברות היהודי”, אמרה קריניצקה.

בבקרים, התלמידים לומדים יידיש. אחר הצהריים הם משתתפים להרצאות ובשביל הרוח הספורטיבית גם צעידות. “התוכנית הנוספת, טיולי ההליכה, חשובה מאוד”, אמרה קריניצקה. “אנחנו יכולים להבין כמה היסטוריה יכולה להרוס וכמה ספרות יכולה להציל”.

מקור: JTA


תגובות | ומה יש לך להגיד על זה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *