אחרי חודש לערך ספרה של שירה אופיר “ועכשיו את האמת” כבר הונח על שולחני.
מודה, ניגשתי לספר זה בחשש מה.
אולי כי חלף זמן רב מאז התיישבתי לקרוא ספר ואולי כי הרגשתי מוזר לקרוא סיפור חיים מטלטל בידיעה שכולו אמת.
אז הכנתי קפה, התיישבתי, קראתי ואם אני צריך לתאר במילה אחת את חווית הקריאה שלי היא: נדהמתי.
נדהמתי מכתיבה חשופה, כנה, אמיצה ונטולת צורך להרשים את הקורא.
דווקא בשל סגנונה הייחודי והאותנטי, מצליחה שירה לחדור את העור, הלב וגורמת לקורא להזדהות באופן מוחלט עם גיבורת הספר, אפרת.
לא אחת מצאתי את עצמי רוצה לחבק את הגיבורה, לנחם, לצעוק בשמה. בעוד ראשי ניסה להזכיר לי שזה סיפור שנגמר, דפיקות לבי במהלך הקריאה היו לגמרי אמיתיות.
נדהמתי מכך ששירה לא מהססת לשבור את קשר השתיקה באמצעות ספר זה ולעסוק בנושא רגיש, כאוב אשר רבים חוששים ומתביישים לשוחח עליו, התמודדות עם בן משפחה מכור.
נדהמתי מכך שסיימתי לקרוא ספר זה תוך שעות ספורות ומכך שהוא המשיך ללוות את מחשבתי עוד ימים רבים לאחר מכן.
גילוי נאות, את שירה הכרתי לפני מספר שנים עת הגיעה לטייל בפולין (ארץ הולדתם של סבה וסבתה ז”ל). מאז נוהגת שירה לבקר בפולין אחת לשנה ולספר בשבחיה. אני תמיד שמח לשמוע ממנה שהיא מגיעה לכאן ובין לבין להתעדכן בהצלחתה באמצעות המדיות החברתיות.
אני ממליץ בחום על ספרה של שירה אופיר לכל מי שמתמודד עם בן משפחה מכור, אנשי מקצועות הטיפול ולציבור הרחב המעוניין להיחשף לזווית בלתי מדוברת בעולם ההתמכרויות.
